פרידה................

שאלה-אתם חושבים שכל טיפול צריך להסתיים? הפסיכיאטר אומר שבמצב שלי (פוסט טראומה וכאלה) צריך להיות בטיפול. אני כבר 11 שנה אצל אותו אחד. בזמן האחרון אנחנו מדברים קצת על התלות הרווחים והמחירים של הטיפול. מרגישה שאנחנו על פרשת דרכים אבל אם צריך טיפול כל הזמן אז למה להפסיק. אין לי כוחות להתחיל אצל מישהו אחר. הוא אמר לי שצריך לראות שזה לא הופך לקביים שלא נותנות להתקדם. אני אמרתי שזה יותר דומה לפיזיותרפיה, שזה מחזק ומאפשר עצמאות . יש לי לפעמים שאני מגיעה ולא ממש יודעת או מוצאת על מה לדבר אבל אני באמת מפחדת לסיים. מורכב כל כך ..

הי רוני, אודי רשם אנליזה - ובכן האנליזה שלי הסתיימה מזמן, אבל פגישות ברמה שבועית או דו שבועית המשיכו להתקיים. וגם אצלי מדובר בתקופה של שנים. נושא סיום הטיפול (ואני מתחלחלת רק לשמע הביטוי) עלה במשך השנים מספר פעמים. התגובה הנחרצת שלי היא לא באלף רבתי. תמיד ועדיין. ובדומה לאשר את מתארת - לכאורה אין לנו באמת על מה לעבוד. לא קורה שום חדש, אנחנו עייפים, המטפל נרדם מאותן חפירות מוכרות, אין לו מה להוסיף, עלותן הכלכלית של הפגישות גבוהה מאד, ואפשר גם לחשוב שהקשר חוסם דברים אחרים מצמיחים. אני עדיין טוענת בתוקף שלא כך ואנחנו חלוקים. וייתכן שיש משהו שאין אני יודעת ולא הזכרנו אותו והוא מחכה אי שם. באמת שאין לי מושג. לפני כשנה פלוס ובתוך תקופת הקורונה הייתה החלטה ברורה, מבחינתי חד צדדית, של המטפל לסיים. הוא גם טען שצריך אומץ, וכך עשה. וניסינו, והתגובה שלי הייתה גרועה באופן קיצוני. המטפל אז אמר שאני עושה הכל (באופן לא מודע) כדי להראות לו שזו טעות. אזכיר בתוך כל זה שאני אדם בודד מאד. ללא משפחה משלי. חברות באופן כללי איכשהו יש, אבל הקירבה היא די מינימלית ודלילה יחסית, בעיניי או לציפיותיי. הרגשתי שהמטפל כועס (או מאוכזב) שאיני לוקחת את הרכיבים מהקשר הסוג של אינטימי שבניתי מולו למקומות אחרים. שאין אובייקט פנימי שמייצג אותו אצלי בפנים בהיעדרו. וזו הבעייה המוכרת שלי... אני גם מתעקשת שלא לעבור למטפל/ת אחרים. גם אם המטפל הקיים יהיה זה אשר ייצור את החוט המקשר הלאה. כי אני עדיין לא יודעת לעשות את זה בעצמי. בינתיים התרחשו דברים השנה (השנה של אחרי 'סיום הטיפול') - כמה אנשים משמעותיים בעולמי מתו, ועוד אחד ניסה למות. אלו אירועים. חתיכת אירועים. שבהם גם היה מבחן של קשר בין האחים, וגם סבכים רציניים שנותרו אחרי הדמויות האלה ומצריכות הרבה משאבים מול עורכי דין ורשויות, למשל. לא יודעת מה כתב פרויד, וכל אחד הוא מה שהוא. איכשהו כולנו מזדקנים. יהיה סיום, והוא יקרה איך שהוא יקרה. כך אומר כעת. אבל בשלב זה, לערוך לנו, ובעיניי, באופן מלאכותי, פגישות לקראת תאריך פרידה קבוע מראש - הוא רעיון שנדחה כמו חרב חותכת. ובכל זאת - אנשים נפרדו ואולי למרות הקושי, אפילו התאים להם סך הכל. אז איש ועולמו. אנסח מעט שונה - הטיפול אינו מסתיים, אם את ממשיכה אותו מול עצמך כשבתוכך חלק פנימי שמייצג את המטפל והקשר שהיה במשך השנים. עם כלים. הפגישות הממשיות יכולות כן. איך פחות ניצמד בדבקות דווקא לעבר שכבר חלף? - שאלה טובה. סוריקטה

רוני יקרה, כל כך מוכר ההתלבטות.. גם אני הייתי 11 שנים. בעצם 10 ובשנה ה11 מאוד התנדנד...נפרדנו, חזרתי וכו...כך הבנתי שכשאצטרך תמיד אוכל לבוא וזה מה שאפשר את המצב היום שהוא חצי שנה ללא טיפול...חשבתי לחזור בנפילות אך החלטתי לנסות להתגבר לבד.. דברו על זה. אצלי טחנתי את זה עד דק..:) אם הדלת אצלו כמו אצל המטפלת שלי תמיד פתוחה זה נותן אוויר לנשימה ולפרידה. בהצלחה. ❤🙏

מחשבות המשך - גם פה יבוא יום ואודי ימשיך לדרכו. חלק מאיתנו, משתתפי ומשתתפות הקבוצה, כבר די עשו כן, כך נראה. ונראה, בעיניי, כאילו אנחנו כבר די שם לכאורה, אבל יש משהו, וגם אין, בהמשך ההפעלה שלו. של הפורום. בדומה למה שהייתי אומרת על תקופת הטיפול שלי. ואולי דווקא עכשיו ניתן להגדיר אצלי מטרה שהיא, מה שלא היה קודם - מה אני עושה עם שארית חיי במובנים שונים, עם האובדנים והגיל המתקדם. אולי רק עכשיו, מאוחר כל כך, וחלש כל כך, אפשר להתחיל לחשוב. ממש אולי. יש מצב שזהו מרכיב בפרידה. יש דברים שקורים, שיכולים להתרחש, רק אחרי פרידה, כך אומרים. ואני אומרת - לא תמיד. מאד מאד תלוי איך הייתה אותה פרידה. גם לאופן משקל רב. ספרים ספרים נכתבו על פרידות... סוריקטה השוב לא מפוקסת

וואו. מחשבות שאותי הן מבהילות...