אינני מצליחה להחליט מה נכון עבורי...

הוועד עובדים הצליחו בינתיים קצת לעזור.. אבל היחס של הממונים עלי הוא יחס שלא נעים לי... תחושה שכל הזמן מסתכלים עליך, בודקים אותך.. וכאשר את שואלת שאלות עונים לך, " כי כך אמרתי" או " לא"! לפני 16 שנה כאשר התחלתי לעבוד באותו מקום ההרגשה היתה של משפחה, של ביחד, של שמחה... בשנים אחרונות עוד לפני הקורונה דברים התחילו להשתנות לרעה.. חלק גדול מהצוות כבר עזבו ונשאר בודדים ותיקים כולל אותי שמנסים להקשות עלינו ואפילו אחות אחראית אמרה שההנהלה "מחפשים אותנו" ושכנראה רוצים להחליף אותנו עם אחיות צעירות יותר שלא ישאלו שאלות ויעשו מה שאומרים להם. אותותו אצא לפנסיה.. אינני יודעת מה לעשות... הכלתי לרעיון עבודה לבדוק אופציות אחרות והתקבלתי אבל ממש קשה לי לעזוב... אבל לעבוד עם פחד אימה של הקטנים שבתוכי ממש בלתי נסבל... קשה לי כל כך לעזוב וגם קשה לי לשאר..

יקרה החלטות קשות אתך בכל החלטה שתחליטי תעשי חושבים נכון בגלל הגיל אביב

הי ינשופית, נשמע מכאן שאת מאד אמיצה. וגם סוג של החלטת למרות החששות המלוות מחרטה. החלטת איכשהו להשאיר בעבר עול שהתיישן ומוצה, ולהתחדש. נשמעת החלטה מושכלת מאד. ובגיל לא מאד צעיר. מעריכה מאד ומניחה שזה צעד בריא. ויודעת שמפחיד מאד. ואת מנסה. מנסה מאד. בשבילי זה וואו נשגב. קל, כמובן, לדבר. סוריקטה היא אחת הדמויות הגרועות לעניין שכזה מבחינה מעשית. ובאמת אין לדעת וימים יגידו. שלך, סוריקטה