הי אודי יקר ובנות יקרות. שעון קיץ -

בהמשך למה שרשמתי למטה, תודה למצטרפים. אודי - בוודאי שגם לגשם ולקור יש מקום. בוודאי שגם לגיוון ולשינוי אחרת לא הייתה משמעות. ואני אוהבת את הגשם (שגם חוסך השקייה) ואפילו את הקור הנוכחי כי סוף סוף אני משתמשת בבגדים המאד מבודדים שיש אצלי בארון. למרות שבאמת לא פשוט לצאת בשש לפנות בוקר למזג אוויר כזה. די מכבה להתחיל כך את היום בעומס של שכבות הגנה (כן, שומעת את עצמי). מקשיבה לעצמי ואומרת בנוסף - כן, הקבלה נפשית היא להשתמש בכלים שיש לי. ובכל זאת - מינונים. יותר מידי דיכאון ויותר מידי עמוק, ויותר מידי אגרסיות בעטיין אני די בטוחה שאיני ראויה להתקיים (מילים של אמא חולה שאיני מצליחה לשים מאחור), והשמש מוסתרת מידי, או גלויה מידי. ובעייה שיש חיפוש אחרי דיוק ברמה עד כדי בלתי אפשרית. לא בטוחה שהדרך שלי לשחרר אגרסיות טובה. אני צועקת (בלחש, בראש וכשאני לבד) 'שקט'!. זה לא נורמלי. קפיצה בחבל סייעה לי אולי ובמידה כלשהי בעבר, ואין לי מוטיבציה לזה. תכלס - אני די סטטית. שזה גם קצת איכשהו ללכת לאחור כי הזמן חולף. ומרגישה שזה מתיש ומייגע גם את הסביבה באופן בלתי נסבל. מצאתי מעט דימיון בין המילים שרשם הבחור למטה (ורשמת לו, אודי, דברים לא טובים) לבין מה שמתרחש אצלי. בשינויים מסוימים. ואני אישה וגם מבוגרת ממנו בעשרים שנה. ואומרת לעצמי שאני די הכי דפוקה בפורום. לא מצליחה להבין איך הצלחתן אף על פי כל ולמרות הכל כן ללמוד, כן ליצור קשר זוגי על מורכבותו, כן להקים משפחה, כן לרכוש מקצוע ולעסוק בו, לעבור ראיונות עבודה, כן לנהוג ברכב, ועוד דברים של גדולים. אפילו לקרוא ספר. לראות סרט. עדיין, אחרי המון שנים, שהיה בהן שיקום, אבל עדיין חיה תחת אימה ש - מה שרק מרים ראש לצמיחה מקבל נבוט; - שאם אצליח פעם אחת - מעתה ועד עולם אני לבד עם זה ולא אקבל תמיכה; - שהטוב מתכלה, וצריך לעבוד כדי לחדש אותו כל הזמן; - שאני חרדה ואף מעצימה את מצבי חוסר הידיעה שמטריפים אותי. ועכשיו - יופי - יש לי מילים, אבל אולי הרבה מידי מהם שנלך לאיבוד. ועדיין לא היה ה'בכי הגדול' שאני מפנטזת עליו. ומכעיס אותי לשמוע שהוא אולי יגיע אחרי שלא יהיה לי כל קשר טיפולי. רציתי אותו בפנים. בוקר טוב. כדרכו של בוקר - אני הולכת להישקל. מעניין. אחד מהטקסים שאיתי כבר כמעט ארבעים שנה. והמאזניים הרובוטים של היום עושים לך ניתוח (אלגוריתם, לא בטוח שמדויק) של מרכיבי הגוף. אפרופו מה שרשמתי על כמות המילים - טו מאץ' אינפורמיישן. סופ"ש נעים, וכשתראו - שבוע טוב, סוריקטה

הי אודי יקר, שוב תודה על המענה. צעקה - חוששת שבפועל פחות. אולי. גם בחלומות עדיין לא. ואולי אין לי די כוח. ואין מקום שארגיש שניתן להישען עליו וישרוד את זה (גם לא מרחב מדברי או ים פתוח). תינוק שטיפלתי בו אתמול היה חלוש כל כך לכמה שעות, עד שלא היה לבכות. מאד דומה למה שאני תמיד. לתינוק יש הורים מאד אוהבים וגם רופא שבדק והמון אהבה והוא חזר לעצמו בכוחות מחודשים ועוד. כל כך כל כך הרבה שנים של שתיקה. קשה להאמין, וגם אם כן - אז מה... פוטנציאל - אומרים שיש ולפעמים זה מעצבן. כנראה משהו יש, אבל הוא עדיין נשאר קבור והזמן כבר לקח איתו חלק מהפוטנציאלים שכן אולי היו. מה זה שווה אם יש לכאורה פוטנציאל אבל הגשר חסר. תודה, באמת, סוריקטה