אובדות זה לא הכיוון שלי-הבהרה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני מבינה שזה יכול להתפרש ככה. אבל זה לא הכיוון. זה רק הצןרך לישון באמצע היום. לכבות הכל ולנוח קצת .כנאה שהצורך כל כך אובססיבי, שאני מסתכנת קצת. אבל זה בכלל לא מתקרב לאישור של האובדנות...
כמשהו שפועל חזק בשירות דחף מוות. הי רוני, וייתכן שאין זה 'רק' או 'קצת' ואינו תמים כל כך, אלא אכן מדאיג וסוחף במיוחד. ומרגיש, לפחות בצפייה מבחוץ, כמשחק על הקו הדק שבין החיים למוות. משחק שיש בו ריגושים רבים. שכל עוד לא קורית קטסטרופה הוא מתעתע שיש איזו כל יכולות. אבל אין. מכירה את הדיבור של מכורים. מכירה את התאונות שבסוף קורות, ונוטים בקלות לשכוח אותן. בני אדם אנו. מוגבלים. פגיעים. לא בטוח שנכון להקל ראש. אדרבא. סוריקטה
היי רוני, מבינה שממש ממש קשה. ואם את משתפת אז את זקוקה לתמיכה... אני מסכימה עם כל מילה של סוריקטה...גם אם קשה לך להסכים. טפלי בעצמך, תני לסובבים אותך לעזור. בהצלחה.
הי רוני, כמו שכתבתי בהודעה למעלה - אני מסכים עם סוריקטה ומיכל: את מיתממת קצת. ואת מסתכנת הרבה, ויש גם לא מעט אגרסיה ב"להודיע למטפל" על מה שעשית. נראה לי שנכון יותר להודיע לו שקשה לך ושאת זקוקה למענה, הרגעה, או מה שנכון באותו רגע. זו דרך ישירה יורת לבקשת עזרה. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
