אודי, אביב וסוריקטה....

תודה על העידוד... בדרך כלל סיפור חיים מורכב מוביל למוטיבציה להצלחה. כך אני חושבת ומרגישה.. ולבני אין ב"ה סיפור שכזה. הוא פשוט מתקשה מאוד ומגיל קטן מטופל עם קלינאית וכו. ומאמצים לא להגיע לחינוך מיוחד.... בהחלט לא הסיפורים של ילד מצוקה או שסבל או קשב וריכוז לא מטופל..הוא עם קשב וריכוז ומטופל היטב... ...סליחה אביב וסוריקטה- אין לי מושג לגבייך אודי..אבל אתה מוצלח וחכם מאוד זה לא המקרה מצטערת. בהצטיינות לסיים? זה כבר פחות הוא. כי מאוד קשה לו. פסיכומטרי לא יעשה (יתקשה מאוד ואיטי) ואוניברסיטה פתוחה זה למי שיש מוטיבציה מאוד גבוהה ויכול ללמוד דברים בעצמו....לא אומרת שזה סימן לאי הצלחה בחיים אבל בכל זאת...קשה לי מאוד מאוד לכתוב כך על בני במיוחד זה בולט כי שני אחיו מחוננים 😓 יכול להיות שתגידו שאני לא בסדר, ביקורתית וחסרת אמונה בבני....אני יודעת גם למה הוא מסוגל ומה פחות...ודואגת..סליחה שנשמעת לכם אמא כזו ביקורתית וחסרת אמונה בו...עצוב לי. והוא סיים עכשיו כיתה י'.

אף אחד מהילדים שלי לא סיפור ילדות מורכב לא בעיות קשב לא מטופלים גם אני דווקא הסיפור חיים המורכב שלי גרם לי לא להאמין בעצמי ...מכאן הדבר היחידי שבעיני חשוב זה הבטחון לילד והמישהו שמאמין בו .זה לפחות מה שניסיתי להגיד לך .. זה לא עניין איך אנחנו רואים אותך כאמא זה איך את רואה אותך כאמא .. שולחת חיבוק לקושי והרבה כוחות אביב

הי מיכל, לא בטוח שהקשר שאת עושה מדויק. ואולי שווה לחקור מדוע את עושה את ההקשר בין סיפור חיים מורכב לצמיחה משמעותית אף על פי כן ולמרות הכל, או גלויה יותר כביכול בעולם הרחב. גם לא בהכרח נכון ההקשר ההפוך - כמו במקרה שלי, למשל. נכון, גדלתי לתוך סוג של שואה, אבל אני לא רק השואה. והיא תמה, ועדיין, לכאורה, יכולתי להפסיק להזדהות עם התפקיד (של הגוד פור נת'ינג, והלא-מגיע-לך לדוגמא) שלוהקתי אליו. שאלה טובה מה נותנת ההנצחה. מצטרפת לתקווה של אודי. ממש. שתגלו מה הוא מסוגל להשיג. הילד עדיין צעיר מאד והגמישות גדולה. סוריקטה

לא יודעת..שמעתי המוןןן שלא הייתה להם ברירה אז הם צמחו ...מתוך שכול, כאב וכדומה. ותמיד אומרים למרות הכל והנתונים הצלחתי! הכללה אולי וברור שלא כולם...אבל המשותף הוא מוטיבציה!! ביטחון עצמי ועוד. בכל מקרה הלוואי הלוואי שהוא יוכיח שיכול!!! לעצמו קודם כל!!!

הי מיכל, יש ויש. אנחנו גם בוחרים מה לשמוע ובמה להתמקד ועל מה לשים דגש ולתת את המשקל. לי יש נטייה, מן הסתם, לשמוע על ניצולי שואה שלא שפר מזלם, שנותרו בודדים, מאד לא בריאים ואף שמו קץ לחיהם.וגם לראות את ההומלסים הזרוקים. והזונות. אפילו באיזה מקום מרגיזות אותי כל ההכרזות המאד לא מקוריות האלה של 'יכולנו להם והקמנו משפחה לתפארת' וכו' וכו'. אפשר לשאול היכן פה הקנאה. ואם תשאלי אותי - אני מאמינה בבן שלך ויש סיכוי גדול שיפתיע. אולי צריך להשתדל פחות ללהק אותו לתפקיד מסוים, שאולי גם יזדהה איתו. את יודעת - טיפלתי בתינוק שאבא שלו אמר עליו שהוא עצלן. האזניים לא יכלו לשמוע. עבדתי עם התינוק ויצא, בדיעבד, שהתינוק מאד עלה כלפי מעלה. ואז, אמרתי לאבא שיבקש מהתינוק סליחה שהוא אמר עליו שהוא עצלן. בחיי. יאללה, בוקר אור. אני מרגישה לא טוב ומקווה לעבור את היום בשלום. סוריקטה