הי לכולכם/ן...

הי לכם.... אני באמת לא יודעת מה להגיד... אולי מבוכה..? כנראה.. גם מבוכה ..לא כתבתי פה מיליון זמן ואילו לא היה פה הנתק הארוך בכתיבה כנראה שהייתי ממשיכה להשתבלל באיזו סוג שלנוחות מסויימת..קוראת שקטה.. מרגישה גם קצת אשמה.. כאילו 'נטשתי'..לא יודעת אם אני ברורה.. ותודה לכן מיכל,אביב וסוריקטה.. אני חושבת שאני צריכה להסדיר את הנשימה, להרפות ואז אולי אוכל לחזור ולכתוב שוב..? אקרא שוב את מילותיכן היקרות ו..בבקשה.. אפשרנה לי לנשום לפני שאני שוב חוזרת.. בבקשה.. אני צריכה לאט לאט.. שלכם, במבי

תראי, לפעמים, אולי, צריך לנסות לנענע. זה לא נעים, לעתים עושה עבודה הפוכה לזמן מסוים ומתקן, לעתים מבריח. לעיתוי, כמובן, יש משמעות. אולי קיימת נקודה מסוימת טרום הבשלה בה אפשר לנסות להיות אמיצים ולתת פידבק של מראה שהוא יותר מ'הכלה' ומתן תוקף לרגשות נטו. וסוריקטה בקטע האסוציאטיבי שלה - ואגב, האסוציאציות שלי למקרא הודעות של אחרות עוזרות גם לי להזכר במה שקשור אליי. הרי אני הדוברת. צפיתי ביו טיוב לפני זמן מה בתוכנית על שיקום של בחורות חולות אנורקסיה. חלקן בתת משקל חמור. מסכן חיים כאמור. ולזמן יש ועוד איך משמעות. החליטו שאחת הבחורות שם שעברה על הכללים - קרי שרטה את עצמה משום שלא יכלה לשאת את העלייה הזעומה שלה במשקל - יעבירו למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים אחר. או אז אותה הבחורה התחברה לרגשות שיש לה למקום שעד כה חוותה על פני השטח שתוקף אותה. המקום השיקומי. היא ניסתה לעשות הכל כדי להישאר. 'פתאום' היא מתגעגעת. 'פתאום' המקום טוב אליה. המטפלים שם מיומנים ביותר. אותה בחורה כן הועברה, ואחרי זמן לא ארוך חזרה למקום השיקום שנראה לצופה מבחוץ שכלליו כביכול נוקשים מאד. לא בטוחה שיודעת מה אני בעצם אומרת. כן ארצה להזכיר שיש כאן גם אותנו. אנשים. עם רגשות. ונזכרתי בשיר של לאה נאור 'סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. טוב יותר, רע יותר, לא יודעת מה יותר. משהו אחר'. סוריקטה

במבי יקרה, מבינה כל כך גם אני מתקשה ולא מוצאת את המילים או מרגישה שאין בהן כל ערך. איתך שירה