מיכל, סוריקטה,רוני,אודי וכולם..

הי לכן/ם מיכל.. לדעתי התחלת בטיפול אצל המטפלת שלך בערך חצי שנה, אולי מעט יותר לאחר שאני התחלתי אצל אמא צביה (אני התחלתי אצלה ביוני 2009).. את כבר סיימת את הטיפול באופן שיגרתי,נכון? את חוזרת אליה רק לתקופות/כשמרגיש לך פתאום צורך וכו'.. איך זה מרגיש לך בגדול לא להיות בטיפול? זה לא מרגיש לך לא להיות מוחזקת? איזו חוויה של השמטות ? אם את מסכימה לשתף בחוויה טיפונת ? וסוריקטה, גם את כבר מזמן לא בקשר אינטנסיבי עם רופא הנפש שלך,נכון? וואו.. איך זה מרגיש ? וגם את רוני,שיתפת על השינויים בסטינג עם המטפל..לא ? החלטתם על סיום/חזרה/שוב ניסיונות (???9 לא כל כך הבנתי בזמנו מה קורה ביניכם.. את עדיין בטיפול? עזבתם? איך זה מרגיש ? האמת היא שאני קצת בחרדה משינוי הסטינג שעומד להתרחש בספטמבר... מתחשק לי להגיד לה שנסיים את האנליזה באוגוסט וזהו.. אני כבר מכירה את אמא צביה..היא תגיד לי :' את מקדימה מכה למכה'..(על משקל להקדים תרופה למכה אך כאן מקדימים את המכה ממקום של כאילו בחירה ושליטה במצב) אודי ? אני מתה מפחד מהשינוי הצפוי.. אני נקראת משוגעת לגמרי? במבי

הו - מילים. תודה לך במבי יקירתי. כן, כבר מזמן מזמן הסתיימה האנליזה שלי. שנים שנים. כל כך התרחקתי שלא זוכרת מה היה. נסגרו גישות וחוטים מקשרים מאד. ואולי זו, בין השאר, גם הגנה. את עלבון הנזרקתי הוזנחתי אני נושאת איתי בין כה וכה - ומניחה שהוא חזק שם. על אף שהמציאות אינה כזאת. המטפל כן היה איתי שנים. שנים קשות במיוחד. ורבות. (המשפט האחרון נכתב ברמת הדקלום, פחות עומק). אכן קשה בטירוף, כי עד היום אני מגיבה לשינויים כאלה. אם הגוף מגיב בתופעות חרדתיות עוצמתיות, אני יודעת לזהות ולתת מילים, זה לפעמים יכול להקטין קצת את מידת החרדה. ההבנה. כמעט בטוח עד כדי בטוח (אני בכל זאת משאירה מקום לספק [?]) לא לסיים את האנליזה בסטופ חד כמו שאת (וגם אני, אם כי כבר מזמן לא אנליזה) מתעקשות באופן מאד לא גמיש ולא מתפשר. הדרך הזאת היא ככל הנראה הרסנית, וכך קשה להישאר עם הטוב (החלקי) שהטיפול נתן. הטיפול שלי ברובו 'מת', או תקוע, אבל עדיין מקיימים פגישות, משום שבהיעדרן ואפילו ויתור על חלקן (המעט שנותר) אני יורדת מהפסים חזק. ניתן לומר שיש גם אחריות שלי. מצב שבאופן לא מודע אני מובילה אליו. אבל זה קורה מאד מאד עוצמתית עדיין. ולא עבדנו על פרידה רשמית, למרות שכאילו היא כל הזמן שם. סוריקטה קופיף זקן שנאחז ולא מוכן להיפרד. אולי זה קשור גם לכך שאיני מוכנה להציג את עצמי לעולם כמשהו שיש בו טוב. אולי כי אני פוחדת שאם ניפרד לעולם לא אוכל להשתמש בו שוב. את נוגעת היכן שכואב לי - מאד - וזה חשוב, אולי ייתן לי כיוון סוף סוף. אז תודה. תודה שכתבת. סוריקטה

התיאורים שלך כל כך מוכרים לי ..דפוסי הסיום ללא פרידה.. חיתוך, ניתוק קשרים באופן חד ואז ניתוק רגשי.. ואני כל כך רוצה להתנסות אחרת.. לאט לאט.. פתאום התחייך לי.. דימיתי את עצמי עם אמא צביה ,עוברות תהליך פרידה שנמשך ארבעים שנים :)) כן..אני לא טובה בפרידות.. מאחלת ומברכת אותך בהמשך יום נעים,רך ומלטף.. שלך, במבי

במבי יקרה, את צודקת..בערך תשעה חודשים אחרייך :) התחלתי לכתוב פה במקביל... אני חושבת שאצל כל אחד זה אחרת הטיפול, התהליך וכן גם הפרידה. היה לי מאוד קשה להבין בתוך הטיפול איך נפרדים והיו חרדות גדולות כמו שאת מתארת- פחד נטישה בעיקר ופחד מחוסר החזקה. אז כמו בטיפול מדברים על זה... זה דובר המוןןןןןן בטיפול. מה שעזר בגדול זה להסתכל איך הגעתי ואיפה אני היום, צעדים שעשיתי והרבה חיזוקים שקבלתי ממנה, בנוסף דברנו על "היום שאחריי" וגם שהפרידה היא תהליך...והקצבנו לכך פגישות. בנוסף עצם הידיעה שהדלת תמיד פתוחה נסכה בי ביטחון. שתמיד תמיד אפשר לקבוע פגישות כשארצה זה וואו גדול בשבילי!!! בנוסף כמו שאת מתארת שאת כבר יודעת איך היא תענה לך ואיך היא תגיב זה סימן שהפנמת אותה! אז היה תהליך פרידה ונפרדנו...ושיתפתי פה שעזר לי מאוד וכן היה קצת קשה בהתחלה וכל פעם שרציתי לדבר איתה דיברתי בלב שלי אל עצמי וחשבתי מה היא תגיד...דמיינתי פגישות :) נשמע הזוי אבל עזר לי מאוד!!! ולך יש דמיון כל כך מפותח אז בטוחה שאת יכולה לדמיין פגישות!!! הייתה תקופה של שבעה חודשים שלא יצרתי איתה קשר בכלל..תקופת צינון😅 ואז משהו צץ וניסיתי לדמיין שוב פגישות איתה אבל הרגשתי שזה לא זה...אז יצרתי קשר מחודש וקבענו. ומאז אוף/און פגישות... אני חושבת שהכי טוב זה להרגיש מוכנה. כל עוד את בחרדות ולא מוכנה זה לא ילך בכח! לדבר לדבר ושוב לדבר את החרדות נטישה!!! ובנוסף לשאול בכנות האם היא תמיד פה בשבילך? תשאלי אותה! תבררי מה משמעותה של פרידה..וכמובן זה הדרגתי...הכי חשוב! כי זו התחושה שהמטפלת נתנה לי, שתמיד אפשר לקבוע וכלום לא ממש סופי! אז לאט, בקצב שלך הפחתת פגישות זה כבר חלק מהתהליך... בהצלחה❤

האמת,אצלי כרגע נו עוד מטפל. חדש. שמומחה לגמילה. אז עם הראשון אני כמעט 12 שנה והשני ממש חדש. היו 2 פגישות... ושניהם מסכימים שצריך להמשיך עם שניהם..

הי רוני, איחולי הצלחה. מאד לא פשוט. לאחי יש קטע עם אלכוהול (חומר ממכר אחר) ועל אחי עוברים הרבה דברים כבדים בשנה/ שנים אחרונות. הוא מנסה לטפל. לחלק מהדברים הוא נתן סיכוי, לחלק פחות. הלוואי שתוכלי לשתף פעולה בהתמדה, ובעיקר לזכור שנדרש זמן. אין זה קסם. ייתכן שתהיה הצלחה במידה זו או אחרת. ומאד מקווה שתהיה ותחזיק לאורך זמן. מעולה ששיתפת, מקווה שלא גדול עליך השיתוף, שלך, ובטח שרואים וזוכרים אותך, סוריקטה

וואוו.. רוני.. אני חושבת שצריך כל כך הרבה אנרגיות בכדי להתחיל שוב מחדש את כל התהליך אצל מטפל חדש...וואוו... אחרי 12 שנים...וואווו.. אני חושבת שאם הייתי צריכה להתחיל עכשיו אצל מישהי אחרת הייתי... טוב..דיי אפילו לא יכולה לחשוב על זה... שאפו עלייך רוני..הרבה אנרגיות.. מחזיקה לך אצבעות!!! שלך,במבי