איש זקן

אתם יודעים, ואני רושמת אל חלל הוירטואלי, אתם יודעים, היה (והוא עוד עימנו, אך באופן שונה), היה איש אחד ואליו סימסתי לפנות בוקר בדיקת דופק וחיים, וקצת אחרי גם שוחחתי לשמוע קולו. היחיד שעוד נערכו איתו שיחות טלפון, כמו פעם, ובשעות, השעות המוזרות של הבוקר. מידי יום ביומו. אבא שלי. הוא לא רק שלי, וגם אני לא האהובה שלו, אבל בת. והייתה תקשורת לצד כעסי העבר, לצד הרבה שעמום ולצד גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק. אבא, למיטב ידיעתי כרגע, בבית חולים במצב שלא נראה טוב. תקשורת הבוקר לא מתאפשרת טכנית, וזו טקסיות חסרה לי. אם כן, אבא בבית חולים ולא טוב. יש בי רגעי תקווה, נאיבים אולי, אחי די לוקח אותי משם. תקווה שיכאב לו פחות, עדיין יכאב, אבל פחות. שייתכן שאולי יוכל לשוב הביתה, שאולי יוכל לעמוד על הרגליים אי פעם, למרות שגם את זה הוא בקושי הצליח הרבה הרבה קודם. ובין השאר, שימשיך לתקשר. לא רוצה שימות ככה עכשיו. ככה 'פתאום'. צפוף מידי למקרי מוות אחרים. קצת אגואיסטי אולי מבחינתי, שתהיה עוד טיפה הכנה. ומי אני ואין בידי לערוך את ציר הזמן. אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה וזה מרכך אותי. איני יודעת עוד מה מתרחש הבוקר. מלאת חרדות. שבוע מתחיל, בית החולים יחזור לתפקוד יותר מלא. מקווה, צום ט' באב היום. כתבתי אל המרחב, אולי כדי להצליח להרים את עצמי ליום עבודה. כי גם הגוף פחות מסכים והנפש שבורה. והטילים ברקע, והתינוקות חולים, ומהי המידה בה אוכל להפעיל, למצוא מקום בי לעוד. תודה על ההקשבה, סוריקטה

אני כאן מקשיבה עם הלב מחבקת מרחוק מלב אל לב מרגישה אותך ,אהובה קשה אתך ,חיבוק אביב

יכולה להבין את הרצון שלא ימות עכשיו למרות הכל...העבר.. אני ישבתי ליד מיטת אבי 3 שבועות ברצף בחול ישנתי אצל אחי ולמרות כל מה שעברנו ביחד מהילדות העשוקה שלי באמת לא רציתי שימות יש בנו משהו פנימי שרוצה כנראה את ההורים שלנו עדיין לידינו גם בעוד אנחנו מתבגרים..מזדקנים..חולים או בריאים אולי מפני שזה הקצה הסופי שלנו להרגשה של השתיכות אל... וכן אבי נפטר אחרי 3 שבועות לאחר שחזרתי הביתה .. היה לי מאוד כואב ועצוב כי זו דרך מעגל החיים.. מקווה עבורך שיהיה כפי שאת מיחלת לעצמך .. חיבוק עד אליך אהובה שנדע ימים טובים מאלה חטולית

סוריקטה אהובה, קראתי את ההודעה ששלחת ומבקשת לשתף אותך.. הרגשתי כאילו מישהו קושר לי את הידיים, הרגליים ומכניס לפי סמרטוט ,כך שאין ביכולתי לצעוק ואפילו לא לנשום כראוי.. חוסר אונים מוחלט... חוויה איומה !!! שאלתי את עצמי אם 'לקחתי 'בהזדהות השלכתית את החוויה שלך..? לא יודעת.. כן שומעת קשר כלשהו לאביך שאולי את גם מזדהה אתו באופן כלשהו ,מוצאת דמיון ..'גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק'. 'אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה' יחד עם זאת, 'שומעת' את ההודעה שלך כקונפליקט תוך נפשי: * הרצון להיות בקשר עם חלק אחר שבך 'הזקן' לצד 'תקשורת הבוקר שלא מאפשרת את זה' *רגעי תקווה נאיביים ו'אחיך' שלוקח אותם..(אם הבנתי נכון) שומעת חוסר אונים ... *'התינוקות חולים' *טילים ברקע.. המציאות החיצונית לא מקלה.. ואולי ,צום תשעה באב 'חורבן הבית' על שנאת חינם... חוסר אונים... סוריקטה ..לא יודעת אם הצלחתי להעביר משהו ברור.. אולי גם לי לא ברור כל כך.. שלך, במבי

כל כך מובן... ראי הודעה נפרדת לאודי...איתך.

סוריקטה מתוקה, מחזיקה לך אצבעות עם המורכבות ,הכאב, חוסר האונים (?) ועוד.. הקונפליקט שהתייחסתי אליו בהודעה הקודמת מתייחסת כאפשרות של קונפליקט פנימי בייחס המורכב שלך לאביך, קרבה מסוימת, רצון לקשר ,אך בו זמנית, הזיכרונות של 'התינוקות החולים' לרקע הטילים.. והתקשורת שלא מתאפשרת ('טכנית') ולצד הקונפליקט הממוקד והספציפי הזה , גם התבוננות כקונפליקט פנימי מורחב יותר בחיים הפנימיים והחיצוניים ואולי מאומה ממה שכתבתי לא מהדהד אצלך... (??) במבי

סוריקטה אהובה, בתוך מציאות שנראית תמיד בלתי אפשרית ובמצבי השרדות תמידיים בכל החזיתות. איתך בלב שירה

הי אודי וחברות, מגיבה ככה בחצי מוח בכל אופן, תודה אביב, חטוליתוש, מיכל, שירה, במבי שאתן כאן. חברה לפעמים היא עזרה גדולה. במבי - האסוציאציות שרשמת מפוזרות לי כרגע, ייתכן משום שהריכוז שלי מופחת ועמך הסליחה. מניחה שיכולתי להמשיך באסוציאציות משלי, אבל לא בטוחה שזה היה מקדם. אולי אני טועה. בכל אופן אומר, שבחרנו בשעתו לחולל שינוי באנליזה שלי (אז, מזמן) - קרי, ראשית לעבור לישיבה ולא ספה, ולפחות למיטב זכרוני והבנתי, בגלל שהיה איכשהו זמן להקטין ריבוי אסוציאציות (שאולי כבר יותר מפרק ממאגד) ולחבר ולתפור. פתחתי גם הודעה חדשה שמתייחסת לעץ בו רשמתן במבי ומיכל. אביב, שירה וחטוליתוש - אתן מיוחדות במיוחד. תכתבו מה שלומכן? שלכן, סוריקטה