כשהורים מתבגרים ..(מזדקנים ממש.)
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
קשה לי לכתוב זקנים...אבל זה מה שהם. נותרתי עם אבא ואמא, לבדי. חולים שניהם אושפזו בבית חולים...ואז אחד שוחרר ואחר כך גם השניה. התעסקות עם הליכונים וכסאות גלגלים, רופאים ופינוי מהיר בשל המלחמה ... עזרה... ישנתי בבית שלהם כמה ימים. העברתי את הצום שם....נסעתי הערב הבייתה כשברקע קולות מלחמה..ופחד לעצור באמצע הדרך בשל אזעקה.. בדרך כלל הכל עושה אחותי ..ומעט אחי. הפעם נותרתי אני לעזור בלית ברירה..הרגשה מוזרה. להוציא מרשמים, דיבור עם רופאים- זה לא אני ולא בשבילי....עזרה בהכל. חזרתי להשתבלל בבית...אחי הגיע והוא יחליף אותי. עייפתי. ההרגשה הייתה של החזקה ועייפות נפשית.. . אבל לא ניתוק. עשיתי ותפקדתי בהכל...עכשיו זקוקה למנוחה ושיגידו לי שאני בסדר...אני בת בסדר....לא בת רעה :(
מיכל הי, ..הרכבת של כולנו נוסעת לכוון אחד, בכל תחנה יורד מישהו והולך לבית עולמו... כל אדם יוצא לבד וחוזר לבד.. וזה עצוב.. ולראות את ההורים מזדקנים/זקנים זה עצוב וגם קשה.. גם הקשר אליהם ,גם אם הוא מורכב ,זה בדרך כלל עצוב ולא קל . גם היותם כמראה עבורנו, משקפים לנו את דרך העולם ואת מה שלא מעט מדחיקים בחוויה גם אם בידיעה יודעים.. זה לא קל... ולגבי העזרה שלך... האמת היא שהיה לי לא קל לקרוא את זה... אני אוהבת את אמא שלי שתחי' אהבת נפש..קשורה אליה באופן בלתי יתואר.. ואני 'הבת הטובה'-עושה ה-כ-ל!!! גם לי יש אחות... שמתנערת ולא עושה כלום בגלל שאני עושה הכל... (ההימואסטזיס שבטבע) היה לי קצת קשה לקרוא את הקטע של העזרה שלך... כן... משונה.. מרגישה פתאום כל כך לבד.. מרגיש לי כאילו אני איזה כמעט כלום שמתנדנד באוויר ואין מי/מה שיתפוס אותו... זהו.. במבי
היי במבי, יודעת למה אחותי מטפלת בהם בלעדיי? או כמעט בלעדיי? או אחי? שנינו ברחנו רחוק מההורים. ויש לנו סיבה טובה! יש לנו סיבה טובנ לכעוס עליהם. וזאת אמרה לי המטפלת. אני לעומתך לא אוהבת אותה אהבת נפש ובפרוש לא ...אוףףף קשה לי לכתוב זאת....נפגעתי במבי. הם לא היו שם בשבילי..להפך. ניסיתי לשוחח איתם בעקבות הטיפול והם רק המעיטו במה שאמרתי והפכו אותי ל....אוףףףף. מבחינתם ומבחינת אחותי אני ילדה מפונקת שלא יודעת להסתדר לבד!!! עובדה שהסתדרתי מצויין!!!! הם באיזשהו אופן הרסו אותי. את חיי....אז כן קשה לי לסלוח. סורי. קשה לי גם לראותם כך...עכשיו הם הנזקקים - אז אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך. זו הסיבה שאני עוזרת להם...לא מאהבת נפש. סליחה שהצפתי אצלך. אני בת רעה אולי אבל הם היו הורים לפני שנהייתי בת.....ולא הורים מכילים בלשון המעטה..זהו. עכשיו חזרתי מהמטפלת וסיפרתי לה איך תפקדתי. לצערי לא את ההרגשה שכתבתי עכשיו... עכשיו אני בוכה. עצוב לי נורא!!!!!!
סליחה במבי....אוףףף לא הייתי אמפטית בכלל בהודעה הקודמת..אודי יעלה אותה... את נהדרת. ואת הטובה ..אחותי הטובה ואני הרעה..הבת הרעה....מבינה? מצטערת מתוקה. כל מקרה לגופו.
מיכל יקרה, אני הייתי תמיד הילדה הטובה, הדואגת, העוגן של המשפחה, הילדה ההורית. האחים שלי תמיד התרחקו וחיו את חייהם, אני שילמתי את המחיר מבחירה, לא ידעתי אחרת. אמא שלי אמרה לי את הדבר הכי מעוות: את אמא טובה לילדים שלך וגם לי את אמא טובה. אני לא אוהבת אותה. אין לי אמא אין מקום להניח את הראש ולהתנחם. אמא לא יודעת, אמא לא מקבלת, גם כשהכל היה על השולחן כשהתחיל משבר מאוד קשה. אני ממשיכה לתמוך וכועסת. ההורעם המתבגרים הופכים תובעניים. אני נשארת בעמדת המרצה תמיד. שלך שירה
הי מיכל, זו תחושה קשה ללוות הורים מבוגרים שהופכים לנזקקים, ועוד יותר כאשר מערכת היחסים טעונה ויש כעסים. טוב שעשית ותפקדת, אבל זה גם קשה מאוד. עכשיו מותר לנוח. את בסדר. אודי
הי במבי, מיכל ואת מחזיקות בשני הקולות: זו של הבת 'הטובה' וזו של הבת הפגועה והמתרחקת. ושתי הבנות/אחיות הללו מרגישות פגיעה וכעס (אולי גם זו על זו). הייתי רוצה להזמין אתכן להמשיך ולשוחח על התחושות הללו (שמתעוררות כאן אבל גם שייכות לשם). המשותף הוא הרקע הקשה של ליווי ההורים המזדקנים והחוויה המורכבת של טוב ורע... אודי
אוי שירה... איך לא ראיתי??? אחותי היא אמא הורית. תמיד תהיה..מבינה? ואני המתרחקת..אבל גם לא לגמריי. נמצאת כשחייבת..ואחרי זה מתקשה מאודדדדד
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
