קראתי אתכם, אנשים

הי יקיריי, לילות פחותי שינה, שינה מוטרדת - פחות הצלחתי להתרכז כדי לקרוא לעומק ולהשיב לאשר רשמתם לי בשלב זה. מעניין - חמלה פעמים רבות קושרים אליי. גם כאן בוירטואל. סביר שגם היו לי מילים בהקשר התחרות בין הבנות/ צאצאים מי הכי, מי יותר. סביר שהייתי מזכירה מעולמי קשרים שהם הקרבה, אבל אינם אהבה. כרגע מנסה להימנע משני אלה המוזכרים מעלה - לא מתחרה ולא מקריבה עד אין גבול. ומכירה את החרדות הנלוות. רגשות האשם. אבא הקפיץ אותנו (האנשים במעגל הכי קרוב שלו) מספר פעמים באמצע היום או הלילה להיפרד כאילו זה יומו האחרון או שעותיו האחרונות. הוא מדווח על רגשות נוראיים. לצד זה מבחינה אובקטיבית נראה שיפור שאבא עצמו אינו מעיד שמרגיש, ולא משתף פעולה ואפילו מחבל ויש עליו שמירה. עצרנו הכל ובאנו להיפרד, מספר פעמים היו הקפצות כאלה, הקפצות ששינו לאנשים את סדר היום. אבל אבא לא מת פיזית, ואפילו, לפחות לדעת הצוות, מצבו פחות גרוע. חלקי אבא אצלי בפנים אולי מתו בהדרגה עם השנים. עם הניסיון האובדני שלו - מואץ יותר ועכשיו - גם. והאמון התרופף עוד. מצב מתעתע. אחרי שיחה עם אבא - וכן, הוא מתקשר, חלש מאד, אבל מדבר. ובכן אחרי שיחה איתו - מחד הוא מתקשר שזה אולי סימן טוב, אבל אחרי שאני שומעת אותו, רוחי יורדת עמוק מטה. נוצר מצב שאני חוששת להרים טלפון או לראות אותו. במקביל - השיח ההומוריסטי בהקשר בין בני המשפחה ממש מצחיק אותי. מבלבל אותי מאד. זה העדכון. הפרידות האלה. סוריקטה

מניחה שגם קיימת קנאה באחים שהצליחו להפריד את עצמם יותר, לנהל חיים ולשמור על עצמם. כמו שאתם מכירים - אני לא ממש הפרדתי, כלומר, בשנים החשובות של החיים בהן לומדים מקצוע, רוכשים חברויות, מקימים משפחה, נוהגים ברכב, וכל העניינים שעושים עליהם וי כפי שרשמה מיכל בעבר, את השנים הללו הקרבתי תוך ניסיון לרפא את אמא במסירות אין קץ, ושילמתי מחיר יקר של אין חיים או המשכיות. גם אחרי שתפסתי מרחק, מאוחר מידי, לא הצלחתי להתקדם למקומות הללו, וחלקם כבר לא רלוונטיים בחלוף הזמן. וככל שאני מצליחה לראות - כולכן פה, גם הבנות המאד תומכות וגם אלו המתרחקות כן הצליחו במידה זו או אחרת, לפחות למיטב הבנתי, בכל ה'ווויים' האלה. אני אדם מאד בודד, שרידי המשפחה המקורית מתפרקים עוד ועוד והצטרף פירוק משמעותי נוסף אחרי המוות של אמא, והתחושה שלי שהם ימשיכו להתפרק אחרי המוות של אבא. וההורים המקוריים בכלל לא חיו יחד. יש לי קשרים עם בני אדם בעולם החדש, אבל הם זמניים ומאד מאד חלקיים. בעלי החיים היו שם איתי תמיד, אבל זה לא מספיק, כנראה. אתמול פיניתי זמן והייתי מוכנה להגיע לאבא להחזיק לו את היד וללטף את הראש, כתמיד, המשכתי לנסות להיאבק ולא ויתרתי, אבל אחרי שקיבלתי את הידיעה שהוא חותך בגיליוטינה את המאמצים לעזור לו (מאמצים שהניבו פירות מרשימים של התקדמות) לא הייתי מסוגלת. חותך, וכך מטביע את עצמו בים של צואה והפרשות רעילות מהגוף. ממש קונקרטית זה מה שקורה. עד אתמול בבוקר תמכתי בו בהמון חמלה. אף שלא בטוח הגיע לו. זה היה הקשר האחרון שלי איתו, לפי שעה. גם את אמא שלי, שויתרה עליי, שתקפה אותי באופן מסכן חיים, שהתפקעה מצחוק כשהחבר שלה הי מכלה בי את זעמו, שזרקה תינוקות לפח, גם אותה בפועל ליטפתי לפני שעברה לעולם הבא והחזקתי לה את היד. לא התעמתתי ולא נקמתי. יש כאן עומס של הודעות. מקווה שגם שלי תראינה. גם זו שלמטה לפני הפוגת אמצע השבוע. גם בא לי לשאול אם כל האחיות האלה גם הולכות לעשות מאבק על ירושה. במקרה של אבא - הוא לא משאיר כלום אחריו. לאף אחד. אלא בעיקר חובות ועניינים לא סגורים. תודה, סוריקטה שכמו שאתם רואים הסתיים לה הלילה מאד מוקדם.