לילה ויום חמלה ונקמה

ככה יצאה לי הכותרת. גם המון מלל כאן והלכתי לאיבוד. ואולי כך גם אצלי בפנים. הי אנשים, אתמול הגעתי לרמות זעף שלא בטוח הצלחתי לשמור על עצמי. כלומר, בהרגשה. לא פגעתי בי פיזית, או באכילה או ווטאבר. אבל כן כבר הגעתי לצעוק מאמצע שומקום 'די' על כביכול סתם. אילו מישהו היה בסביבה - הוא היה נפגע. אבל הייתי לבד. שני ההורים שלי, איש בדרכו, מאד לא תקינים מאז ומעולם. כל אחד מהם פגע בי בדרך זו או אחרת, גם במעשים / התנהגויות בלתי נסלחות. ואף מאד קיצוניות, מעוותות או סוטות. הקדשתי כמעט את ארבעים השנים הראשונות של החיים שלי בטונות של חמלה (מניחה שזו חמלה) שהופנתה לכל אחד מהם. כאמור, הם לא חיו ביחד. כביכול סעדתי אותם כשהם בפועל עוד לא היו סיעודיים בהגדרה. אנרגיות רבות. אבל אולי לא למען החיים, כי אם בשירות המוות. כפי שרשמתי המחיר היה לוותר על חיי העצמי, על כל הווים שאנשים עושים. לקחתי מרחק, וקצת יצאתי משם. כלומר, חלקית. ניתוק קשר עם כולם, ממש כולם, והתחלת ניסיון לקשר טיפולי. הוא היחיד שהיה לי על מהמורותיו והבריחות ממנו במשך כמה שנים. בעבור כעשרים שנה מאז, ולאור התוצאות, עלתה בי המחשבה שאולי חבל שלא המשכתי להקריב הכל ולחיות רק עבור כל אחד מהם. כי הרי לא נהיה ממני איזה משהו. ובודדה מאד נותרתי. ונראה לי שמשהו שקרי או שגוי בכיוון לעיל. אילו הייתי ממשיכה להיות צמודה לכל אחד מהוריי, רק למענם ומאום כמעט לא עבורי, המקום בו הייתי היום היה מחנק בלתי אפשרי, ואפילו קץ. ואולי הייתה מעורבת גם טינה עזה בין אחים. והייתי אולי איזו פסיכוטית היום ואחיי המסכנים היו צריכים להתמודד עם הדבר הכבד הזה. אבל האחריות עברה אליי, כך שאולי בכל הסיפור למובן ההקלה על האחים יש משמעות. אז כן - הייתה חמלה, באמת, ובמקביל היו גם רגעים, בחלומות, של הרגשת נקמה. הנקמה לא ירדה למציאות. החמלה והטיפוח כן. אם אפשר לחמול על הפוגע - התשובה אצלי היא כן, אבל תלוי. ברגעיה האחרונים של אמא, כשהיא כבר לא תקשרה ואני יודעת היטב מה היא עשתה - ליטפתי אותה בראש, סירקתי אותה, נתתי נשיקה. זה היה אפשרי, אבל במינון ובתדירות נמוכים מאד. וגם לעיתוי יש משמעות. התכוננתי לזה המון כדי להגיע לרגע מסוים בו כן יש סיכוי. כשהיא הייתה שכובה ומסודרת ומטופלת בבית חולים ולא בביתה המוזנח באופן קיצוני, בו היא מוזנחת באופן קיצוני. מאד קשה לי זה מה כתבתי בינתיים. סוריקטה

סוריקוה יפה שלי את אשה מדהימה בדרכך כל החיים אין ספק קוראת אותך ומרגישה כאלו יצאו המילים בצעקה גדולה מתוך הנשמה אוהבת חטולית

הי אודי יקר וגם כולם, אצטרך להזכיר לעצמי את האמירה היפה שלך שחשובה ביותר החמלה כלפי עצמנו, בין החלקים שלנו. הסיפור החיצוני מלמד גם עלינו, ואפשר להשתמש בו גם כדי לנסות להפחית את עוצמות הזעם המכלה בנו. הצעד הכי קרוב היה לוותר על יום ביקור בבית חולים וללכת לישון מוקדם עם מנת תרופות מעט גדולה יותר. להשיג לילה כדי לחדש כוחות באופן חלקי. המחשבה הבאה היא, שאם 'אבא' (אבא האמיתי או הקול הפנימי שמייצג אותו בי) ממשיך לסחוב בדרכו האחרת, איכשהו די חייבות להיות תכניות המשך, אחרת יש סיכוי שתהיה היצמדות ל'זקן החולה' ופחות ל'צעיר והצומח'. אבל אין תוכניות עדיין. ככל שהזמן עובר זה מלחיץ. כן. סוריקטה