אודי, לא יודעת בדיוק מה כתבתי ועוד לא העלת..

אודי יקר..במבי תקראי גם...וכולן.. אני מרגשיה שאני לא מובנת כאן בכלל. אני עושה ועוזרת להוריי ולא מתרחקת! המרחק נעשה כשהם בריאים ובסדר ואם קורה משהו אחותי לידם. אבל ופה האבל הגדול! אני עושה ונרתמת כשהם חולים ונזקקים לנו בדיוק כמו אחי ואחותי, אנחנו עושים משמרות ומחלקים בנינו הכללללל. מבחינת הרגש: זה אחרת...כלומר בין 2 ההורים. לאמא יש לי חמלה- בבית החולים עוזרת, יושבת איתה, עוזרת במקלחת ועוד. ומרגישה יותר קרבה כשהיא ככה...אנחנו מדברות ואפילו קצת צוחקות יחד. לאבא- בעיה. זהו. מובן עכשיו? ולא מבינה מה במבי כל כך כועסת עליי??? שיש לי בעיה למצוא חמלה לפוגע? עובדה במבי כשאת ישבת עם אחיך רצית למות!!! החמלה שאת קוראת לה הורסת אותך!!!!! אז אין לך חמלה כלפייך אלא כלפיו! בהווה כן, בהווה. למה שתשכחי לו את העבר אם זה משפיע עלייך בהווה????? עכשיו הבנת? וסליחה יש לי כעס בחזרה עלייך! למה שתסבלי ותעבירי את החמלה אליו ואת הכעס כלפייך כשזה אמור להיות ההפך??? חמלה לפוגע..קשה ומסובך ובהחלט תלוי מי הפוגע!!! זה מאוד תלוי גם מי פגע לדעתי.

וואוו מיכל... לא יודעת מה לומר לך... אני כל כך מבולבלת.. מותשת.. את מדברת בהגיון!! אני לא כועסת עלייך, לא כועסת.. אחותי לא מוכנה לעשות כלום!! ממש, אבל ממש כלום!! היא אומרת לי, הם לא נתנו לי כשאני הייתי צריכה אותם, היום אני לא אתן כלום.. ואני לא מסוגלת לראות את אמא שלי כך ולא לעזור, אני גם קשורה אליה.. אולי קשורה באיזה קשר סימביוטי?? לא יודעת.. בלגן.. גם אין לי רשות בכלל לכעוס עליה, כתבתי לך, היא ניצולת שואה, עברה את התופת כילדה קטנה. אני מנסה להעמיד את עצמי במקומה.. אם אני הייתי שורדת שואה כילדה קטנה, אני מניחה שהייתי מאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש.. וואוו.. כל כך מתיש הנושא הזה.. עייפה כל כך.. במבי

מיכל יקרה, נראה לי שכולנו אומרות פחות או יותר את אותו הדבר אבל מעמדה שונה, ממקום אחר... עוד אשתף ואגיד שבתקופת הסגרים הרגשתי טוב שאין לי מחוייבות להורים כי אני גרה רחוק. לא התגעגעצי ולא חסרו לי. מחשבות שמעוררות קצת בושה כי חורגות מכל ה"כבד את אביך ואת אמך". שלך שירה

שירה ובמבי יקרות, ההורים זה מורכב..נכון כיבוד הורים. המון רגשות אשמה שלא יכולה לאהוב אותם. אז המטפלת אמרה שכתוב לכבד לא לאהוב ואני מכבדת.. :)