לא מתאוששת , אך עדיין טרי כל כך

הי אנשים, מדהים, לפחות, שכן מצליחה לכתוב, זה אמור להיות משהו חיובי. אבא, כפי שכתבתי, קודם, אבא שלי, איפה אתה אבא שלי החמוד, השתמשתי באבא כקור העכביש האחרון בו נתליתי לכאורה. אבא לא אהב להצטלם (וגם לא הקליט אותו מנגן, למשל, והוא היה מוכשר מאד), ולא לתעד, להיפך, היה אלוף המחיקות, אבל הצלחתי, כן הצלחתי לקחת תמונות שלו, בדרך כלל בפעמים באתי לטפח אותו. והוא חייך, למרות הכאבים של המחלה שנשא עשרות שנים. נזכרת לי שאף לא אחד מההורים שלנו תיעד אותנו בתמונות. לא הייתה מצלמה בבית. כן יש תמונות של צלמים שהיו קרובי משפחה או חברים. מגיל עשרה שלי משאלתי הייתה מצלמה ומאז יש תיעודים ומעבר למצלמה יש זכרון טמון בראש שלי. וככל שעברו השנים השתכללו המצלמות ואני מאחורי המצלמה, כרוח רפאים, שהרי הצלם נמצא מחוץ לתמונה, מתעדת ומתעדת. אולי קצת כמו שאני רושמת כאן. בהגיעם של הטלפונים החכמים, רלוונטי הפיצ'ר של הסלפי, כך שלעתים גם אני בתמונות. בעצם גם קצת קודם טיימר וחצובה היו עושים עבודה מסוימת כדי שאכלל גם אני בפריים. פירוש שאתן למה שרשמתי למעלה היא הדרך בו ניסיתי איכשהו להיכנס לתוך. אולי זה לא יהיה ממש בתוך הקבוצה הותיקה של פעם, אלא אולי באחרות. התחושה כרגע, וזו תחושה שמלווה אותי מתחילת עידן הקורונה, התחושה היא שדברים לא יחזרו להיות כמו פעם. כלומר, מאד שונה. כתבתי מה ייפתח, אבל אולי גם ייסגר. אנחנו בתוך השבעה. ואני חושבת לי איך הבית של סבא (אבא שלנו) היה בודד וריק ושקט כל כך ופתאום, רק אחרי מותו מתמלא, ובאים אנשים שלא הכרנו ולא ראו אותו שנים. ובאים הנכדים שלא הוא ולא אני ראינו מתחילת הקורונה. שלוש שנים. בקושי זיהיתי את הילדים שגדלו. אנחנו לא מכירים. ופתאום הילדים מבקשים להיות בבית של סבא, כי חגיגה. מדוע היה צריך למות כדי שתהיה ההתאגדות הזאת. מניחה שהיא זמנית וחד פעמית ולא תמשיך ומכאן והלאה נחזור להיות מפורקים וממודרים ואולי גם יותר. בסיום היום - שסחט את כולנו - איש לדרכו ושקט תהומי. גם בבית שלי יש שקט. ובבית שלי יש גם ריח של בעלי חיים. ובבית שלי יש כלי נגינה מושתקים כדי שלא ירעישו חלילה, ובעצם הם היו אמורים להפיח חיים ולעשות מוסיקה. אגב, גם בעלי החיים - כשמם הם. עצוב כל כך ובודד, סוריקטה

סוריקטה אהובה.. אין לי מילים חכמות לומר לך.. רק להיות על ידך עם הכאב, המורכבות, וראיתי את תגובתך לגבי קשרי אחים.. מתה מעייפות.. אולי דכאון.. ? כל כך רבתי ם אמא צביה.. הטרפתי את דעתה..:(((( במבי

מדוע רבת עם אמא צביה? זה קשור לשינוי בתדירות הפגישות? שלך, סוריקטה