שבוע טוב

הי אנשים, זוכרת שכבר רשמתי הודעה. שוקעת למקומות רגשיים בהם לא הייתי שנים. הבייס הזה עוד קיים, ובעטיין של חרדות וצער ברמות כאלה הקולות עוד צועקים. מקווה שימי השבעה יחלפו בשלום, כי אני פוגשת בהם דמויות שלא ראיתי שנים (ארבעים שנים אפילו ויותר) מהעבר, הזכרונות קשים. תקווה שכל זה יהיה חד פעמי ולא ישוב או יתפתח למקומות שיחזרו לפגוע בי. חרדה מאד מאד גם מהלבד. שכנראה יהיה משמעותית יותר כעת בהרגשה. אבא, על מגרעותיו ופגיעותיו, היה, כפי שרשמתי, אני מניחה, משענת הקנה הרצוץ שלי. קור החיבור שלי. בעצם אתקן וזוכרת שכך בהודעה הקודמת - זה האופן בו השתמשתי בו. אף על פי כן ולמרות הכל הוא חסר מאד מאד. ושואלת כל היום איפה אתה, אבא. אבא שלי. אומרת רק לעצמי כי הוא בכלל לא רק שלי, והמשפחה משפחה שלו היא פרק ב' שלו. פוחדת מכוחם של אנשים חזקים נגדי. זהו רק חשש, אולי הם סוג של בעדי גם. במידה כזאת או אחרת. תפסתי לכאורה לוק של עלק לוחמנית, אבל אני מאד לא. נותרתי עדינה ומאד מאד שברירית. סוריקטה

סוריקיטה יקרה ליבי איתך.. את לא לבד שולחת חיבוק אם מתאים ינשופים

כמה חמלה ועדינות נפש יש בך. טוב שאת נושאת גם זכרון של נוכחות של אבא, המילים שלך ריגשו עד דמעות. איתך שירה

זה לוקח זמן לשבת בשבעה מעבר לקושי הפיזי והמנטלי הקושי הנפשי , לראות אנשים שלא ראית ואת גם לא רוצה לראות לשבת עם אנשים מתוך אילוץ שמחר לא יהיה לך קשר איתם תחושת חוסר שייכות לשבת ולהזכר בטוב ברע לכאוב לזכור לשכוח לשכוח לזכור תני לעצמך זמו וטוב שאת כותבת אני ממש גאה בך אוהבת חיבוק אביב

תודה ינשופית, שירה, אביב יקרות מאד על מילים כה נוגעות. כמה כל אחת מכן מתוקה ואהובה. אמרה לי היום שכנה, שאני יתומה כבר מזמן. מאז שאנחנו מכירות (שנים). כששני ההורים היו בחיים. כנראה שהיא קלטה משהו. מזל שיש לי שכנים כאלה. טוב שכן קרוב וגו' סוריקטה