אודי, חטוליטוש, סוריקטה ושירה יקרים!
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
קראתי את תגובותיכם ואני רוצה לומר לכם שהרגש הראשון שעלה בתוכי זה האיכפתיות שלכם.. נגע ונוגע בליבי. תודה לכם יקרים! המשכנו ונפגשנו וגם שיתפתי את אמא צביה בתגובותיכם.. כן..כנראה שאמא צביה לא פעלה כל כך מתוך נקמה כמו מתוך מקום של כאב ופגיעה שלה ולכן היתה צריכה לאסוף את עצמה ופחות ראתה ושמעה את המקום שממנו פגעתי.. אגב אודי, אמרתי לה שהזכרת את 'שנאה בהעברה נגדית' שכותב וויניקוט ובעקבות זה התפתחה דווקא שיחה טובה על היותנו בני אדם עם רגשות שונים, נעימים וקשים ואנחנו צריכים להכיר בכך.. להכיר שקיימים בכולנו.. ותודה לכן מיכל, חטוליטוש וסוריקטה אהובות על שהחזקתן גם את האפשרות שזה לא בהכרח מתוך נקמה...משהו שאפשר לי טיפונת לנשום כששוטטתי ברחוב והרגשתי שאני כמו ב'שטח הפקר'.. משהו שהיה עבורי בלתי אפשרי.. וסוריקטה מתוקה, קראתי את מילותייך שנכתבו באומץ!! אכן, מדובר על שתי נשים בוגרות ולא על מבוגרת ותינוקת... בידיעה,אכן, אני יודעת. בחוויה ,זה נחווה על פני רצף שלם: לפעמים אנחנו שתי בוגרות שמדברות על העולם, פוליטיקה ובעצם על הכל... לפעמים, נחווה לי היא כמו אחותי הגדולה שמייעצת, מדריכה, מנחה מה כדאי, רצוי לעשות..התנהלות בעולם.. לפעמים, היא נחווית לי כמו אמא ואני ילדת ביה"ס שחוזרת ומשתפת, לפעמים ילדת גן וכן.. לפעמים..אפילו פעמים לא מועטות ,מרגיש שהיא אמא ואני משהו כזה כמו עובר... משהו כזה שאי אפשר לתאר.. יכולה רק להרגיש שזה כן מרגיש כזה משהו מאוד נינוח, רגוע,שקט..מאוד שקט.. חוויה נעימה... אגב סוריקטה... את מדברת על 'המציאות'.. מה היא המציאות ? וילדים שמשחקים בלגו ומישהו בא והחריב להם את המגדל ? זה 'רק' משחק? זו 'המציאות'? ואנחנו, בני האדם הבוגרים פה בעולם ה'מציאותי'..? רוכשים, קונים, בונים ועוד.. זו 'מציאות'? אולי גם זה 'רק' משחק ? רעיון 'המציאות הבוגרת' בעיני קצת בעייתית.. אולי מתעתעת..? אני מעדיפה להתבונן דרך הפריזמה של היצירתיות... כשאנחנו מצליחים ליצור, אולי זו המציאות...משהו ממשי עבורנו... ושוב, מברוק ענק לך אודי יצירתי שכמותך שיוצר ללא הפסקה... אולי לזו כוונתי..? אלו חיים ששווה לחיות!!! ושירה מדהימה!!!! תיארת בדיוק!!! בדיוק את התהליך שעברתי... הרגשתי שאת כל כך מבינה על מה אני מדברת...וואוו.. ממש נכנסת לי לתוך העור... באמת,פתאום מאוד פחדתי מאמא צביה... באמת פחדתי!!! כבר הכל התבלבל לי בעולם... תודה ענקית לכם אנשים יקרים!!! ומיכלי מתוקה!!!! 400 ש"ח לפגישה זה מחיר של לפני אולי 16 שנים.. אולי יותר.. שלכם, במבי
וכמובן מיכלי אהובה שבכותרת שמך נשמט. ואת יודעת למה? בגלל שהייתי עסוקה בלספור אותיות בכדי שההודעה תיקלט ( הרי יש את הבאג המשונה של 20 תווים, 70 תווים וכל המרעין בישין הזה..)
היצירתיות אולי קשורה למרחב המעברי? אפרופו ויניקוט... סופ"ש נעים, סוריקטה
שייתכן שאיני מכירה את מנעד הרגשות שאת מתארת כאן. איני חווה את עצמי כבוגרת, למשל. גם לא הגעתי בפועל (הייתי רושמת מציאות, אבל פחות התחברת), ובכן, נתקעתי ולא השגתי המון מקומות של מבוגרים, וזו, כנראה בעיה שלי, ולכן לי צריך להזכיר שאני כבר די זקנה (אם כי זה לא עוזר לי להבין באמת מבחינה רגשית). לא חושבת שאי פעם הגעתי להרגיש את החווייה הנינוחה והנעימה של היות עובר עטוף. לפחות לא זוכרת שום דבר מזה. המטפל שלי מאד חזק בעינייני פוליטיקה ואני נרתעת מדיבורי פוליטיקה. אולי בקשר ביני לבין אבא אפשר היה למצוא דימיון לילדה קשת יום שמסיימת את מלאכותיה ומשתפת. אבל אבא ולא המטפל. סביר שיש לי בעיה בדיוק עם המרחב המעברי הזה. בעיה מחבלת. אוסיף - שאמא פמפמה ערבוב בין מציאות לדמיון, שפיות ושגעון, ולכן , אולי המילה מציאות ואמת חשובות לי. למרות שניתן להתדיין עליהן. אולי איכשהו מזכיר את עלילת הסרט רשומון. יאללה סופ"ש נעים, או בעצם כשההודעה תפורסם אז שבוע טוב. סוריקטה
סוריקטה מתוקה! התכווץ לי קצת הלב כש' שמעתי' לגבי החסר במנעד הרגשות... ועוד יותר כאב לי על העדר החוויה של 'העוברות' -חוויה שקטה מאוד, נינוחות, רוגע.. שקט נעים.. חוייה נעימה.. החסר הזה... החוויה הזו כמו שמכניסים את התקע לשקע , אתה נטען בכוחות... לגבי המציאות... אני חושבת שאולי אני מבינה על מה את מדברת... בילדותי וגם בבגרותי, אבא שלי אמר לי המוני פעמים על משהו שאני יודעת בוודאות שקרה, התרחש : "זה לא באמת, זה רק נדמה לך"... והייתי מרגישה שאני משתגעת!!! באמת משתגעת!! בגלל שאני יודעת שקרה, התרחש וכו' אבל אבא שלי אומר שזה לא באמת.. שזה רק נדמה לי.. מה שעוזר לי להתנהלות בעולם כבוגרת אלו 'קביים': יומן שבועי -בו כתובים לי כל מה 'שצריך' מה שאני 'צריכה' לעשות בהתנהלות שלי ומה הדברים שאמורים להיות מנוהלים ו'צריכים' להיעשות.. דבר שני-בנוסף ליומן השבועי שנותן לי הסתכלות 'מלמעלה 'על כל השבוע יש לי גם את 'דף המטלות היומי'. כל ערב, לפני שאני הולכת לישון אני מסתכלת ביומן וכותבת על דף ומסדרת לי באופן נוח את כל המטלות שאני נדרשת לעשות ביום שלמחרת. האם זו המציאות ? אני בוחרת לקרוא לזה 'מה שצריך לעשות כהתנהלות' אני לא רואה את זה כמציאות.. אולי כן המציאות אבל רק כאספקט חלקי שלו.. לגבי הפריזמה בו אני רואה את 'המציאות' כבר אמרתי... שלך, במבי
הי במבי, אם כך, איני מרגישה את ההטענה שאת מתארת. להיפך, כל מגע על העולם, כל לילה, במיוחד אם הוא בעייתי, לוקח לי עוד. ובאשר לרשימות - נגיד שאני עורכת לי סוג של רשימות. שנים. על קרעי דפים מפוזרים. אז רשום ללכת לרופא, ואני לא מיישמת. אז רשום שצריך לתקן את המזגנים ששנים לא פועלים אז רשום שצריך לסדר בלטות נשלפות וקירות מתפוררים. אז רשום. בראש רשום להתקשר לאבא טלפונית - עם זה די התמדתי. ועכשיו אין למי להתקשר. חלמתי הלילה שאת התקשורת ניכס האחיין הצעיר ביותר (בן 4) שבעצם לא הכיר את סבא שלו וביקש בשמחה 'לבוא לסבא', אבל רק אחרי שסבא מת. לא יודעת לפרש כרגע. האחיינים הם המשך, אבל ממני עצמי אין המשך כזה. עדיין לא יודעת איך אני מצליחה ללכת לעבודה. יש לי עוד כמה חודשים, ואז, במכוון, עוד לפני הצטרפותו של אבא אל מעבר לעננים, אוותר ללא. כאדם מאד בודד - כנראה רע למדי העניין הזה. יכולה מאד להתבלבל כשמכניסים יותר מידי דמיון. לילה טוב, בתכלס בוקר והתחלת יום, אני מבינה שזה מה שרשום כאן. אתמול צרחתי בגלל איזה חרק מעופף. בדרך כלל מאד 'אמיצה' מולם. סוריקטה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
