אבודה ... שטח הפקר..

מרגיש כמו ילד קטן מנוזל, משוטט ברחוב ללא כוון, ללא מטרה. פתע דורכת כף רגלו השמאלית על שרוך נעלו הימנית הפרומה. משתטח, נופל על האספלט השחור. שוכב. לא זז זבובים חגים סביבו אולי בודקים אם חי ? מת ? אפשר כבר למצוץ ממנו הדם ? אודי... אני כישלון.. באמת אודי.. האמת היא שהדבר היחידי שאני רוצה זה לישון ולישון ולישון ולישון אולי זה מרגיש כך בגלל שזה השבוע הראשון שעברנו להיפגש 3 פעמים במקום 4 ? היום לא נפגשנו. אחרי הצהריים נכנסתי למכונית וחניתי ליד הקליניקה. ראיתי אותה , הלכה להיפגש עם אחרים. בגלל שמאמר שלה התפרסם בשיחות עשיתי השנה מנוי וקיבלתי חוברת שלישית לפני שבוע. קראתי את המאמר היפיפה של דנה אמיר ושאלתי אותה אם קראה. היא אמרה לי שקראה את של דוד קיטרון והמליצה לי לקרוא. קראתי הבוקר. אם הייתה בי עדיין מעט תקווה לחיים האלו המאמר שאב גם אותם. כנראה יש לי סרטן בנפש. ממאירות. כשאימא צביה ואני לא נפגשות הייצוג שלה נהרס. כנראה שאני לא ברת טיפול. ואולי גם מזג האוויר שבערבים כבר טיפונת שוב משתנה. גם בבוקר מוקדם השמיים כמו ענן אחד. במבי

היי במבי את מתנסחת כל כך שממש רואה בעיני את הילד הקטן.... מה פרוש מצב של לא ברת טיפול ? דברים ימשיכו להסתדר עם הזמן כעת כל גל הופך אותך ל...מה ? גם הגל הזה יעבור חטולית

במבי יקרה, לפי כל מה שתיארת כאן במהלך השנים - כשלון את לא, ולא תצליחי לשכנע אותי. אדרבא. אבל אולי זה לא מה שרצית לשמוע. רצית גם הזדהות - ויש ממנה הרבה מכיווני. את יודעת, את האחיינית שלי שהיא בחורה אינטלגנטית, וגם מאד בשלה רגשית לגילה הצעיר אבחנו בזמנו באיזה משהו מעליב שנשמע כמו פיגור. כי היא לא יודעת לעבור מבחנים. האבחנה, למען האמת, נבעה מתוך הצורך להתאים לה כיתה בבית הספר, אופן לימודים ומבחנים וכד'. למזלה היא הכירה מישהי שהלכה איתה יד ביד לאורך השנים והאחיינית הראתה לכולנו מה זה. אלופה. ודווקא בגלל שיש לה קושי ודברים אינם מובנים מאליהם. אני מקנאה. בכל אופן, את ההרגשה שתיארת כאן פעמים רבות, נדמה לי שאני מיטיבה להכיר. אצלי זו ילדה, לא ילד. היא גם לא מנוזלת ופרומת שרוכים, היא די שקופה ולא רואים עליה. היא אפילו נראית טוב לדברי אחרים. אבל כן, לעתים גם במהלכן של פגישות, בעיקר לפני סיומן ותמיד, תמיד אחרי שהן מסתיימות הרגשת ה'נזרקתי' חזקה מאד. כאילו נפלטת לרחוב ואז לאן? אוכל לאבד אוריינטציה גם במקומות המוכרים ביותר. ואז אני הולכת והולכת והולכת (לא הגעתי להיות ממנועת, כאמור), הולכת והולכת ליעד שנקרא הבית כברירת מחדל, הבית שלי, שגם הוא כביכול לא מוכר לי ורק מחכה שיעבור זמן ואקח את התרופות כדי לעבור עוד לילה. כפי שהזכרתי כאן אולי מאות פעמים - אני לא מצליחה לקרוא. מדמיינת שכן, אירגנתי לי ספרים - ובפועל אחרי מספר עמודים כל הטקסטים מתערבבים לי ושם זה מסתיים. המאמר שקראת לא שאב כלום (את יכולה לנסות לעיין בו שוב במרחק זמן) - לו זו הייתי אני, המטפל שלי היה אומר - שזה האופן בו השתמשתי במאמר. הוא גם היה אומר עליי שאני מייצרת באופן לא מודע את היתמות, או איך שלא יקראו לזה. האמירות מעצבנות אותי, ואני ממשיכה עדיין לצפות, כנראה מאד לא ריאלית, למשהו, מהו שיינתן לי בסיום כל פגישה שאיתו אוכל לצאת עם הטענה למוטיבציה כל שהיא. אבל הסיכוי לדייק בעיתוי ובאמירה מולי כנראה נמוך מידי מידי. והסיכוי שיחזיק אצלי בפנים גם הוא נמוך. גם לי קשה להחזיק ייצוג פנימי של דמויות. אבל אם אנחנו כותבות עליהן כאן, אולי איכשהו הן קיימות בתוכנו בכל זאת? מקווה שהסתיו שבפתח יורגש. השינויים באורך היום ובמזג האוויר הם משהו שלפחות אני מגיבה אליו חזק. ואנחנו גם ילידות סתיו, וזה בכלל יכול להעיף. שלך, סוריקטה