בהמשך אליך, במבי

הי במבי - וכל מי שאולי יקרא את כל האמל"ק שלי. הי במבי, בהמשך להודעתך לקראת סופ"ש - חצי בסוד אספר (ובכן, משערת שסופר כאן פעמים רבות מאד), שגם התגובות שלי לשינויים מהסוג שאת מתארת קשות באופן קיצוני. כך שאני מבינה, אולי, את המתחולל אצלך בפנים. כשלי קשה - אז הכי אני לא יכולה להביע את זה. כך שדווקא בזמנים האלה לא אביע קול, לא אשלח מייל או הודעה. להרים טלפון במצוקה אל המטפל - מעולם לא. גם לא אגיע לסביבה של הקליניקה, או לתיבת הדואר ועוד. מבחינת ההרגשה שלי זו תוקפנות אסורה ואועף מהטיפול. גם אין ממש דמויות אחרות. אבל, אולי, אולי קצת, אל אבא, רק אליו, אבא, בעבר הרחוק, הוא היה היחיד שהייתי מנסה ליצור איתו קשר טלפוני בזמנים של התפרקות, ואיכשהו למצוא אותו זמין ולא עם משפחתו או עבודתו. זה גם סיפור. אבא - עד הסוף, היה בערך האיש היחיד שהייתי משוחחת איתו טלפונית, מידי יום, כמה פעמים ביום, וגם פנים מול פנים, כמו פעם. לא דיגיטלית. אבא דיבר שלילית ובזלזול על המטפל - ולאבא הייתי אומרת שהמטפל נתן כלים שאבא עצמו מעולם לא. למטפל - כן ניסיתי מספר פעמים לכתוב, בקושי רב. לעתים לא קיבלתי תגובה כלל, לעתים תגובות שנחוו בעיניי קרות, קצרצרות. לפעמים אולי היה משהו מעט לבבי, אבל בפגישה המציאותית - כאילו לא היה. מפנטזת אחרת, לקבל משהו שאיני יודעת מהו, לא נזכר בחוויה מבחינתי גם אם היה משהו טוב משתיארתי. על דבר אחד יש משהו בנפש שמתעקש והוא בשום אופן לא לסיים את הטיפול. לא שקורה משהו. כבר שנים שלא, או כמעט שלא. הוא כמעט נרדם מולי וכמעט אין לו מילים. אבל סיום קשה לי ממוות. בעבר, כשאבא היה נוסע לחו"ל, רק נסע לחו"ל, הייתי מתפרעת נוראית והפרעות האכילה ואחרות קפצו מדרגה. היום, על נסיעות, או חופשים של המטפל אני מתרסקת מאד מאד, אבל קוברת בפנים, כי כבר כמה פעמים הגבתי לזה חיצונית. הרגשתי שאיבדתי את כולם ואני כבר כביכול (לא, ממש לא) סוג של אדישה ומתכחשת. נו, מה כבר קרה. גם אני מקנאה שאת, במבי, מסוגלת להביע את הקושי בעוצמתו אל מול אמא צביה. חשבתי שאולי תדברו על המשאלה לבלעדיות. ואולי כבר שוחחתן,ובכל זאת - מהדברים האלה שחוזרים עליהם. בטיפול שלי - אני כבר מרגישה שנמאס מהחזרתיות על התכנים. ואין לי מושג מה עוד מנסה לסחוט מהשפופרת הריקה. חסר לי חיבוק, משהו דימיוני שלא חוויתי, ואפילו אין דמות שאני יכולה לדמיין לי בסיטואציה כזאת. לא מאמינה שאוהבים אותי. בכלל לא. יודעת שאני אומרת 'אוהבת אותך' לאנשים מסוימים בעולם מידי יום. מתמידה ואומרת. לא בטוחה שזה עוזר או שהם יודעים את זה. ומה הייעוד שלי כעת? ... לעזאזל ממש קשה לי- והחיים לא ממשיכים. ואני גם לא מרגישה הקלה, אלא הזדהמות. סוריקטה

ההמשך נכתב אתמול בבוקר. בשקיעה של סוף השבוע ויש בו חזרתיות - בוקר אור. שבת שלום. מי ער? אבא לא ער. אבא לא ער. ושקט. אני בוכה. לא אמרתי את המשפט הזה שנים. ושותקת. אתמול חשבתי שהפרעות האכילה המטורפות שהיו - חזרו. כל עוד זה 'רק' יום אחד ואפשר לשוב למסלול - ניחא. נולד לי פרפר נכה. כמה סמלי. אפשר לשמור פרפרים נכים ולהזין אותם - ובכל זאת הנחתי לטבע, וכנראה שציפורים נהנו ממנו כסעודה. כותבת לי ולעצמי. רק לי. ומתכנסת ולא רוצה אנשים. ולא חיוך, שלא לדבר על צחוק. כאילו מוזר שבגיל מבוגר - טרגדיה נוראית לא התחוללה כאן. תוהה האם הייתי האדם היחיד שכן היה שם באמת, בחיים, קרוב לאבא ברמות האלה. האנשים שנפרדו ממנו, נפרדו ממנו כמת. הם לא רצו אותו איתם בחיים. הם מרגישים הקלה. הם יאמרו שהחיים ממשיכים. נדמה לי שכבר כתבתי ואני חוזרת על עצמי. אני עוד רציתי. ואולי לא פייר לבקש שאיש נכה וכואב יישאר פה רק בגלל שאני, וגם אני ביתו, בגלל שאני כן. דמיינתי שהוא יגור לידי וכך אוכל להיות לצדו בתדירויות גבוהות יותר. אבל הוא לא רצה. דמיינתי שלכאפסיק לעבוד, אוכל לבוא לביקורים וסיוע בתדירויות ובשעות שהיו חסומות. בעבודה כמו שלי הגמישות והכוחות שנותרים אחרי מוגבלים מאד, גם בשביל דברים עבורי עצמי. מאידך, חלפה המחשבה שאם הוא יישאר אהיה חייבת למצוא עיסוקים ביומן, כי אם כל הזמן יהיה פנוי, הגבול יטשטש מידי. אבא שלי איפה אתה? ומדוע בעבר נסיעות לחו"ל היו מפחידות ממוות? אולי כי אז 'אני נשארת לבד עם אמא'. ביום של השבירה הפיזית והגיאוגרפית ביני לבין אמא התחננתי לאבא שיבוא ויציל. באותו יום הוא בא. לא היו הרבה פעמים כאלה. גם לא יכלו להיות. לאבא הייתה משפחה שנים ארוכות, ורק אחריהן, בזמנים שבהם ביקשו ממנו לפרוש מאותה משפחה - אז מצאתי נישת חילוץ. המשאלה שנשאתי מגיל חמש כאילו קרתה, הרבה מאד שנים אחר כך, כשכבר פוספס המון. כל הדברים שאנשים צעירים מתקדמים איתן נגוזו. ואחר כך כן כתבתי לרופא הנפש והוא חזר והבין את הכאב. אצלי זה הצליח ליצור חיבור לרגע. לדמעות. ואחר כך גם שיחררתי שני פרפרים מעופפים. ואחר כך גם הלכתי לעבודה. והאכילה רגילה. אבל לא נותר לי קול מרוב עומס דמע. סוריקטה

את יודעת ? אמא צביה הזמינה אותי ליצור איתה קשר כשקשה ,גם כשהיא בחופשות באמצעות הטלפון/וואצאפ/מייל, בכל דרך שיהיה לי קל יותר... כמעט ואני לא יוצרת איתה קשר בין הפגישות ,על אחת כמה וכמה כשהיא בחופשות... מאוד נדיר שאשלח לה הודעה כפי ששלחתי בשבוע שעבר. אני שומעת על הקשר העדין והמורכב שלך עם אבא שלך.... כמה שהאבדן קשה.... וואוו סוריקטה... כל כך הייתי רוצה באמת, פיזי, להיות על ידך ולתת לך יד... איתך, במבי

סוריק. אתייחס לסוף ..עצוב שכך את מרגישה וזה ממש מובן בנסיבות. אבל החיים חזקים מהכל וכן ממשיכים בקצב שלהם ולך תקחי את הקצב שלך. את אומרת לאחרים שאת אוהבת אותם. האם יש תגובה שלהם לאמירה הזאת? האם אומרים לך שאת אהובה? ואת לא מאמינה להם..מוכר לי. היום אני קצת יותר מאמינה שאפשר לאהוב. אבל עדיין חושבת שבקטע של אינטרסים..בטל האינטרס בטלה האהבה. אז לפחות כאן את מאוד אהובה. קראי את התגובות אלייך ותראי עד כמה! האם את אומרת שאת אוהבת כדי לקבל תגובה שאת אהובה? או שאת באמת אוהבת? וואו כמה שאני מזדהה עם זה.. והקטע שאי אפשר לאהוב אותך עד שלא תאהבי את עצמך. את מאמינה בזה? כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אני באמת אוהבת את מי שאני אומרת לו את זה....וכמה רציתי ועדיין רוצה אהבה אמיתית כזו..מעניין. חיבוק הייתי נותנת לך בשמחה. עכשיו. אבל יכולה רק וירטואלי. אז אחבק במילים ואומר שאת רצויה, אהובה בדיוק כפי שאת!

הי במבי מתוקה, גם אותי הזמינו בפתיחות, אני לא פורצת גבולות, או משבשת גבול שהוצב. איני משתמשת באפשרות הזו כמעט בגלל הקושי שלי. כלומר, בחרתי בגבול נוקשה מידי עבור עצמי, למרות שבפועל הוא פתוח. ואתם מכירים אותי בקטעים האלה, נראה לי. לעתים לא אוכל לקרוא לכך אפילו בחירה - כוח פנימי שאינו מתיר והוא עד כדי לא מודע ואין ציוץ על פני השטח. לא שיערתי שכך יהיה קשה עם המוות של אבא. היה סופ"ש נוראי במיוחד. וזה יבוא בגלים. ויש להניח שהגלים יהיו מתונים יותר לפעמים, וישכך. אבל תמיד יהיו הגלים האלה, כנראה. במגוון הקשרים. יהיו וישכחו (שכח אחר), וגם ההתמנות תשכח וחוזר חלילה. יכול להיות שהתיעוד החלקי נועד במקום לזכור. תודה, סוריקטה

הי מיכל, אני אומרת לאחרים רק כשאני מרגישה באמת. אם המטרה היא לקבל תגובה דומה חוזרת - המממ לא בטוח. אולי לתגובה המתקפת את רגשותיי - אני יודע/ת שאת אוהבת אותי הייתי מתחברת יותר. אומרים לי שהזאטוטים שאני איתם מאד אוהבים אותי ואני לא מצליחה להאמין. זה די טראגי. איזה אינטרס אמור להיות לי כאן? יש המון סוגים של אהבה. ואני מתחילה להסתבך. משערת שיש לב בעניין שאיני אוהבת אותי בשלם. עכשיו במיוחד. ממש ברמה של מגיע לי להיות בתנאים סגפניים. כמעט לא ישנתי הלילה, ופחות מרוכזת. סליחה. לא ברורה אפילו לי. סוריקטה

סוריקטה אהובה, האבל שלך כל כך עוצמתי וכואב ומכה בכל פינות הנפש. הכאב שלך מוחשי וזועק. את צועקת את בוכה גם אם בשקט אבל קולך נשמע כאן. ואת כאבך אני מרגישה היטב. סוריקטה, יש לך זכרון טוב מאבא שאת יכולה לשתף? טיול קטן של שבת בבוקר? זכרון של משהו? איתך שירה בעלטת אמיר גלבע אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאְמרוּ אֶבֶן. אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרו עֵץ. אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרו צֶבַע. אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ צֶבַע.

שירה של הקורים הניטווים, מה שלומך, שירה? איפה את? מאמינה שיש זכרונות טובים, נדמה ששיתפתי קצת אולי (?). לא גדלתי עם אבא. בילדות המוקדמת ממש, מנקודת הציון של פרידת השבר וההתפרקות של המשפחה, הסדרי הראייה היו של שעתיים בשבוע אצל סבתא, אימו. וכך היה שנים ארוכות. מעולם לא טיול קטן של שבת בבוקר... דברים אחרים, כנראה. אנסה לערוך רשימה לעצמי. תודה, בדיוק נשרטתי על ידי שיח ורדים. יראוני שריטות ויאמרו צבע עור... ולכולם - מצטערת על היותי. ממש כך. לילה טוב, סוריקטה