אודי....אפילה...נופלת לתהום..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי... אין לי מושג מה קורה לי.. משהו לא טוב... הלב שלי מלא באקזמה שלא מפסיקה לגרד.. מרגיש כאילו החיים שלי פתאום מסתובבים כל הזמן סביב הציר של ההיעדר שלה... והקטע הוא שעוד מעט אני אמורה ללכת אליה ומרגיש שהיא נגמרה.. לא קיימת יותר... מבחינתי, הפגישה מיותרת.. מצד שני ,כשרינדלתי באחד הפעמים סביב הקליניקה וראיתי את הרכב שלה, צילמתי את הרכב , חשתי שאולי אם אסתכל דרך הסלולרי את הרכב שלה האקזמה בלב תפחת, תרגע... כן.. שיתפתי אותה גם על הרונדלים וגם על צילום הרכב שלה... לא מרגיש לי כלפיה כלום כשאני רואה אותה.. היא כמו מתה בחוויה שלי.. זהו.. נגמרה... יודעת שכשאגיע אליה, 50 הדקות יעברו על כלום.. בראשון הבא היא שוב נוסעת.. השבוע שוב 3 פעמים במקום 4... די אודי עזוב אותי ממנה... חבל לי על הקלדת האותיות... חבל על המאמץ בכתיבה... אתה יודע שנכנסתי ל'שיחות' והקלדתי את השם שלך והגיעו הרבה קישורים למאמרים שפרסמת? קראתי בשבת את המאמר שכתבת ב 2006 'המשחק המטאפורי' מאמר כבד ומעניין... ייתכן מאוד שחלק מהמאמר לא כל כך הבנתי.. שואלת את עצמי אם יש אצלי קריסה בדיאלקטיקה בין הקונקרטי/מציאותי לפנטזיה ? אולי וכמעט ואין מרחב בין הסמל למסומל? ואולי סתם חוסר אמון בסיסי ? ואולי סתם אחת שלא ברת טיפול? הדפסתי את המאמר שלך...אולי אביא אליה.. אולי זה 'יכניס' לה אצבע לעין ? במבי.
הי במבי, אנסה לשים לרגע את הפיצול בצד ולהזכיר את היש עד היום - שאמא צביה כל כך תמכה בך משך שנים ארוכות, וקיבלה אותך אליה בתדירות גבוהה שנים ארוכות וכן הרגשת תוך רחמית אצלה, וכן שוחחתן על מגוון נושאים ברמות שונות. הפיצול אומר שעכשיו היא רק רעה ומתעוררת תוקפנות רבה והורגת אותה, ולא נזכר שום טוב אצלה. השד רע. אני ממש מבינה את זה בתפיסה של תינוק ממש קטן. אבל מנקודת מבט לוויינית - האמנם? אולי דומה לחוויה של אמא מתה, אבל אמא לא באמת מתה. גם אמא צביה לא באמת מתה, גם אנחנו לא, גם את לא. קשה לי לשמוע על רגשות הנקמה העזים שלך בה. היא אדם ממש טוב בחייך. אולי הטוב מכולם. אנא שמרי עליה. ואיני בטוחה שהשימוש במונחים המקצועיים מיטיב פה. הוא יוצר, בעיניי, חיבור לאמא המתה. נדמה לי שהבאתי לכאן מאמר בהקשר. סוריקטה
במבי יקרה, ראית את החצבים? ראית שהסתיו עוד רגע? ואיזה עולם משונה כמה עדינים החוטיפ האלה הנרקמים בין אדם לאדם בין נפש לנפש כל הנטישות והתלויות כל האמירות והחוקים כל הצריך ומה שצריך איך לנתק קורי נפש ולמה צריך ולמה עכשיו לא יודעת מה בדיוק רציתי לומר אולי רק שכל כך מבינה. ואני עצמי נאטמת בכעס ומענישה את עצמי ושותקת והולכת. אבל הלב. איתך שירה
היי במבי, פנית לאודי..ובכל זאת רק אומר שהמקום הזה מוכר לי מאוד.. פעם כשנסעה נסעתי למקום הקליניקה וישבתי על המדרכה..היא בכלל לא הייתה שם. היה לי קשה. ולפעמים סתם נסעתי לכיוון... ובכלל הנסיעות שלה וההעדר היה קשה מאוד. הרגשת נטישה כל פעם מחדש.. רצון להפרד ועוד.. עבר לי... מאמינה שגם אצלך.
אודי, סוריקטה, שירה ומיכל וכולכם ... לא יודעת אם אתם מסוגלים להבין מה אני חווה עכשיו... כן סוריקטה... דווקא בגלל שאמא צביה היתה כל כך,כל כך, כל כך מיטיבה עבורי במשך כל כך הרבה שנים.. אתם לא מבינים... מחוייבות וההתמסרות של שתינו לאנליזה הייתה באמת אולי טוטלית.. אני לא אומרת סתם... היא נתנה הרצאה בפני כל האנליטיקאים והמתמחים ולא יודעת בפני מי עוד ולאורך ההרצאה הביאה דוגמאות רק מהאנליזה שלי.. (כן, לפני כן ביקשה את רשותי ונתנה לי עותק כתוב מההרצאה שתאמר) הקשבתי להרצאה שנתנה במכון מיליון פעמים (אפשר לשמוע דרך האתר של המכון) באמת קשר מיוחד... ודווקא בגלל זה!!!! דווקא בגלל עוצמת הקשר הכאב, העלבון, הפגיעה, הבלבול, חוויית הנטישה, החוויה שאני לא ברת טיפול בגלל שאפילו עם אמא צביה שניסתה ועשתה כל מה שרק יכלה , זה התרסק לאלפי רסיסים... אם לא הייתי כל כך קשורה אליה, לא היה לי עד כדי כך זוועתי עכשיו.. והגעתי אליה לפגישה אתמול והוצאתי את המאמר של אודי שהדפסתי ואמרתי לה:"את רואה ? אודי כבר חשב וכתב על הרעיון הזה ב 2006, הרבה לפני שאת בכלל חשבת על רעיון כזה ופירסמת ב'שיחות'והוא מתמצת בכמה שורות את מה שאת אומרת.. קחי את המאמר ותקראי.. אולי גם אמרתי עוד דברים על כמה שאודי רגיש, חכם, יצירתי בטירוף.. בקיצור רבנו ממש בצעקות ואחרי זה קמתי והלכתי הביתה באמצע הפגישה... סוריקטה.. כן , נכון אני עושה ספליט.. אני חייבת להחזיק מישהו ..אני נופלת לתהום פעורה ללא תחתית... מנסה להחזיק לפחות מישהו אחד בעולם הזה.. דווקא בגלל שאמא צביה היתה כל כך משמעותית עבורי.. החוויה היא שהיא בגדה בי פתאום.. ותודה לכן סוריקטה על המילים ולך מיכל על ההבנה ושירה מקסימה!!! את יודעת מה ? ....... ..... ... וואוו... פתאום נוזלות לי דמעות מהעיניים.... אני בכזה טירוף שאני לא מצליחה אפילו לראות את החצבים והעננים בערבים וכלום... בור שחור עמוק עמוק עמוק ועוד עמוק וכלום במבי
אודי... בבקשה תבדוק אם בהודעה ששלחתי קודם אין פרטים שמזהים אותי או את אמא צביה.. ... לא יודעת מה קורה איתי... משהו ממש אבל ממש לא טוב קורה איתי... אני לא יודעת אם הייתי מספיק זהירה בהודעה ששלחתי ... ייתכן שפרסמתי פרטים מזהים ? בבקשה אודי... אם יש פרטים מזהים עלי או על אמא צביה בבקשה אל תעלה את ההודעה ההיא בסדר? שלחתי אולי לפני שעה ? לא כל כך זוכרת.. בבקשה אודי.. במבי
הי במבי, אני זוכר שכל יציאה לחופשה הייתה קשה לך מאוד. זה בסדר לכעוס ולריב, השאלה היא איך מתקשרים את זה ואיך משלימים. וזו, אולי, כל התורה כולה. אודי
במבי יקירתי האהובה, נדמה שאני כן חושבת שאני מסוגלת להבין אותך, ולא רק במילים על פני השטח או מחוץ, אלא מהעומק, מהחוויה השורשית. בת של ניצולה גם אני, ואיכשהו ייתכן קשר. אינדיבידואציה-ספרציה הוא משהו שידוע ש'נדפק' בצאצאים של דור שני לשואה. ואולי דווקא עכשיו, בהקפדתי (רשמתי כאילו זו אני, אבל הכוונה גם במובן הכללי עם השלכה עליי) לשמור על נפרדות ולא רק להזדהות איתך, נוצר תסכול גדול מאד. יש לי (מניחה שלא נמוג, אלא לעתים מורגש על פני השטח ולעתים פחות) כמיהה עזה להתמזגותיות עם אמא, זו שתינוק אמור להרגיש (במונחים של מבנה המוח של עולל) ממש אחרי לידתו (וגם זה בעיתו ואמור להסתיים), זו שאמורים להרגיש לעתים בקיום יחסים אינטימיים בין בני זוג, וגם בשימוש בסמים. וכמו שקיימת כמיהה, כך, בעיניי, גם החרדה. אולי מפני התמוטטות כפי שאת מרגישה בימים אלו. עמוקה, רבת עוצמה, ממושכת. קצת כמו קריז של סמים אולי (?) הרשי לי להאמין שהיית ונותרת מטופלת הדגל של אמא צביה - יכולתי לנחש שכך הוא כבר לפני שנים שנים. מניחה שאת בת טיפול, אבל עכשיו בעיתוי הזה, המפלצות מרימות ראש ובהכי גדול שלהן ועושות הכל כדי כביכול למחוק את מה שהיה. זהירות - הרס וחורבן שיכולים לצבוע את כל הטיפול. דמעות הן סימן טוב לשחרור וחיבור. ובמבי - אני חושבת שמדבריך וגם מדבריי כאן - ניתן לזהות מי המטפלים שלנו. אבל הפחד שלך מזיהוי שלה מראה שאת גם חוששת עליה ומגינה עליה. נראה לי. גם לי יוצא לתאר כאן חוויות שליליות מול רופא הנפש (שמעידות יותר עליי, הדוברת, אניח), אבל בשורה תחתונה - הוא באמת היה אחד המטפלים הטובים עבורי. וגם הטוב בעיתו. בעל חיים, שאינו אדם, יכול לעזור לך במקרים כאלו? הם לכאורה ממש חלק ממך, ויש מהם גם פחות ציפיות (ולכן פחות תסכול), ופחות מורגשת הנפרדות שלהם. מקווה שהודעתי תיראה. סוריקטה