הימים שאחרי

הי כולם, הימים שאחרי בכל מני מובנים. בבוקרו של שלשום כתבתי הספד לאבא. לא נראה שכתבתי ממש כלפי חוץ עד היום, לא כל שכן טקסט מסוג זה. תמיד התביישתי, קולי מאד חלוש על גבול הלוחש. הטקסט עדיין כבוש בתוך המחשב. ראה אור בהדפסה, אך איש לא שותף בשלב הנוכחי. חוששת, כתמיד, שאיש לא יקשיב או יבין, או לא ייתן מקום. הרף ש'אבא' הציב היה גבוה מאד, ונראה רק המרחק העצום אליו, ללא המסלול. אולי חלק מהחסמים שלי קשורים לכך. 'אמא' עדיין בחלומות. בחלומות היא צעירה שהצליחה לטפח את עצמה (שונה מהמציאות) והרי היא לא אמא אלא חלק בי, ו'היא' עדיין אדישה מאד אליי ולצרכי ולו זו בלבד אלא שבטוחה שמגיע לי לסבול ואני מנודה. היו הורים לא משו, כמו שאומרים. היו. מרגישה שאיכשהו רצוי לתכנן מסלול מחדש. ייעוד, כיוון, דרך, מעש. רעיונות חדשים - אין. השינה קצת השתפרה. עליתי במשקל והפנים מעט התמלאו ואולי קצת מרגישים לי פחות נראות של ניצולת שואה. יוצאת לעוד יום עבודה. יותר ויותר קשה לי להתחיל את הימים בשעה ארבע לפנות בוקר. זה מה שיצא. סוריקטה

קראתי , רואה אותך מקשיבה לקודי ולתקווה אתך זה באמת קשה לקום בשעות כאלו אביב

היי. שוב, תני לזמן לנתב קצת... ואוו שכתבת הספד...הייתי ממש רוצה לקרוא, מסקרן. אבל זה שלך...ופה בעייתי. מובן. מקווה שהתחושה היא של הקלה מסויימת?? בכל מקרה שאפו שכתבת.

אתמול עבדתי 'רק' שמונה שעות, והשבוע 'רק' שלושה ימים וסיימתי באפיסת כוחות. אבא איננו, ו'אמא', שמפנה את הגב, תופסת לי מקום בחלומות. ואני מתעוררת באימה. ההספד באמת מאד מאד אינטימי. מאד ייחודי לקשר לאבא. משתפת אנשים בעולם ב'אין תוכניות' שלי, כי איכשהו אולי מכאן יתחיל כיוון כלשהו. מי יודע. עדיין מאד מבוקשת בתחום בו אני עוסקת, לא שמצליחה להבין למה, אך בינתיים בוחרת פחות להמשיך בו, לפחות לא כמשרה מלאה פלוס פלוס. נחלשתי באמיתי. תודה לכם, סוריקטה

ברור שמבוקשת את יוצקת לתפקיד כל כך הרבה אהבה וכוחות ויכולות ... את שם הרבה יותר ממאה אחוז שלך ...את פשוט כולך לב אחד גדול אוהבת אביב

במקום שאני כבר מזמן הפסקתי... תודה, ראיתי, שלך, סוריקטה