האם המטפל עושה גזליטינג?

הוא גרוע בהקשבה, לרוב מפרש ומניח הנחות. הוא אומר דברים במפגש אחד ומכחיש שאמר אותם במפגש אחר. "ממליץ" באופן לא ישיר לעשות דברים\לקבל החלטות מסוימות ובמקרים אחרים (אף באותו מפגש) ההמלצות הפוכות (תישאר עם החברה-תיפרד מהחברה). מסרב להגיב לביקורת בצורה עניינית- לרוב משתיק אותי\משנה נושא או מעביר את הפוקוס אלי. בעבר אם כעסתי עליו אז הוא השתיק אותי (טוען שזה confrontation), לאורך זמן זה גרם לי לחשוש מלכעוס עליו. הוא טוען שאני משליך כעסים עליו, כעסים שיש לי כלפי הורי..אבל יש לי בעיות איתו, אני כועס עליו, על הצורה שהוא מתייחס אלי, המפגשים איתו לא נעשים בדימיון אלא במציאות. הוא תמיד מסיר אחיות מעליו, "זה הכל אתה", כאילו אין לטיפול משמעות והשפעה. והוא מוסיף שכבה בכך שטוען שאני לא מבין "יש בעיה בעיבוד", כאילו מה שאני חווה וחושב איננו מייצג את המציאות. אני מטופל אצלו כבר כארבע שנים בעקבות דיכאון עם הפוגה אחת של כמה חודשים. הוא טיפל גם בי וגם בבת זוגתי לשעבר בו זמנית. אני מרגיש שהמצב שלי מדרדר, בשבע חודשים האחרונים התחילו מצבי רוח קיצוניים ומלאי כעס, גם עליו וגם על עצמי. נטיות מיניות עברו התפתחות מוזרה. אני חש מנוון, מבודד יותר מסביבתי, כועס ללא סוף, לא מתפקד ולא מצליח להביא את עצמי לתפקוד. אני לא סומך עליו אך עדיין קשור אליו, לא מאמין בטיפול\פסיכולוגיה אך עדיין צמא לעזרה ומזור. מרגיש תקוע, כמו אישה מוכה או חבר בכת. אני מדמיין? הוא פועל באופן תקין? יש פסיכולוגים שלא פועלים דרך מערכת יחסים השלכתית? פשוט בני אדם שיודעים להקשיב, שאכפת להם מאחרים, שרואים את עצמם כשווים למטופל ולא דואגים לשמר את כוחם, שפועלים בכנות ושיתוף המידע ולא במניפולציה, שמתייחסים לחיי ולא רואים את הטיפול כסביבה סינטטית להמציא את המציאות מחדש? יש חייה כזאת? אני מבקש יותר מידי? רוצה שיראו אותי כבן אדם ולא כאובייקט.