להיות כאן...................................
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי יקר, מנסה לכתוב ולא ממש יודעת איך. כל כך הרבה שתיקה קוראת כאן ולא מצליחה אפילו להגיב. מרגישה שמשהו השתנה בקול שלך אודי, רך הרבה יותר כל כך אמפטי ונעים. גם אני זקוקה למילים כאלה. קוראת ומרגישה שגם אני רוצה את המילים הטובות שלך. הטיפול הופסק בשל אילוצים כלכלייפ. כן ציפיתי שאחרי 8 שניפ אולי אפשר יהיה למצוא סידור אך לא נמצא. זה מעלה כל כך הרבה שאלות ותהיות. לצערי אני כל כך רחוקה מהחלמה. אני שותקת והגוף שלי צורח. פיברומיאלגיה. עוד מתנה שהותירו הטראומות. עדין בתפקוד גבוה שומרת באדיקות על שגרה אינטנסיבית כמו אוגר על הגלגל. מאוד בודדה עם כל זה ובתוך כל השתיקה הגדולה. שירה
יקרה ואהובה שאת גם הטיפול שלי הסתיים למרות שהיה לא רצוף מבינה אותך מאוד וכן פיברומיאלגיה ...כמה כואבת כמה טוב שנכנסת וכתבת העלת על הכתב דברים שקשה איתך מתוקה שלי חטולית
הי שירה יקרה, לו הייתה מתגשמת משאלתך הקטנה ולרגע (כביכול) גם במרחב שכאן. שמישהו לצידך ותומך ואכפת ורואה ומתקף. בטח שהגוף צורח ועוד עם מחלה כל כך אפיינית לשכמותנו. כאילו בלתי נסבל לך להיות בתוכך. זה איום. וכאילו חיבוק מסוג מאד מסוים ובטוח יגרש את הרעלים והחושך. ואולי, אולי צריך להית כבר מעבר לקצה כדי להצליח להשמיע קול. הצילו. כפי שרשמתי בעבר - מנסה את מזלי בשיאצו, טווינא, או טיפולים אלטרנטיבים אחרים. על אף, שכנראה, הציפייה שלי מהם גדולה מכפי שהנפש מתירה לי להשתמש בהם. החורף מתקרב ומביא עימו יממות עם פחות אור. אבל אור יש. איתך, סוריקטה
זה סוג של אסון / אובדן שהסתיים הטיפול. כי נראה, לפחות בעיניי, שאינך יכולה בלעדיו. ואיכשהו יש כאן אחריות משותפת. הלוואי שתמצא הדרך חזרה. (או שמא אני נאיבית) סוריקטה
הי שירה, אכן רבה כאן השתיקה לאחרונה. ובאשר לשינוי שאת שומעת בקולי - מעניין... איזה שאלות ותהיות עולות בעקבות הפסקת הטיפול? יכולה לשתף? אודי
הי אודי, יכולה קצת לשתף אני תוהה איך את דואגים לי רק בכסף או מבינה שאין בקשר הזה שמץ של אמת. אני לא מבינה מה הנזק החמור שיגרם אם אחרי שמונה שנים וכמה מאות אלפי שקלים יקבלו אותי למרות שאני יכולה לשלם רק משהו סימלי. זה כל כך לא אנושי ולא הוגן והסב-טקסט אולי ברור: את לא באמת צריכה טיפול את יכולה בלי, זה לא טיפול מציל חיים. אני מרגישה הזנחה החלק הילדי שהיה לו מקום רק שם בטיפול מרגיש כל כך נטוש עזוב ומוזנח. חשבתי גם על שבועת הרופא שאולי אם היתה חלה גם על רופאי הנפש. חשבתי על כך שלא ניתן להשאיר חולה על שולחן הניתוחים צריך לסגור הכל. הנה שיתפתי לא מעט. תודה שירה
סוריקטה אהובה תודה על ההבנה העמוקה תודה שנגעת שלך שירה
חטולית יקרה, תודה על המילים החמות ועל הזרועות הפתוחות שלך שירה
הי שירה, את נשמעת מאד מאד מאד כועסת. איכשהו נראה שחסרים לי פרטים לתמונה מה התרחש שם. נשמע שיש טעות או כשל בלתי נסלחים. עצוב מאד, יותר מעצוב. את כן שווה וכן ראויה ביותר ומדוע התפספס... וחלף כבר שבוע ויותר, שלך, סוריקטה
היי שירה.. לא כ"כ יודעת מה להגיד. אבל תמיד יש פרשנויות שלנו שלא בהכרח נכונות. גם לי יש כאלה למכביר... הכסף שדובר פה. לפי מה שאת כותבת נשמע שלא נסגר טוב. לא יודעת מה היה...בכל מקרה אנחנו פה. איתך
הי שירה, הציפיה ל'סידור' מובנת, וגם התחושה הקושרת זאת לאיכפתיות (או לחוסר אכפתיות ולנטישה). אני משער שהדבר דובר ועובד בטיפול? האם יש מקום לעיבוד האבל והאובדן? אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
