אודי בהמשך................

הי אודי, הופסק באבחה כי לא היתה דרך אחרת או לא הוצע סידור אחר. המשיכו התכתבויות שמנסות להבין. אין מקום לעיבוד האבל והאובדן כי אין מקום. מה אעשה עם כל זה. אין לי מושג. המחשבה היחידה היא שכשיתייצבו העניינים הכלכליים אוכל לחזור. מצד שני האכזבה כה גדולה ולא ברור איך אפשר לחזור. אבל השאלה נותרה בעינה... האם לאחר שנים כה רבות של טיפול אין מקום לתקופה במחיר סמלי מאוד. תודה אודי שירה

שירה יפה, מניחה שאת יודעת שאני מזדהה עם רגשותייך מאד. כן קצת הרגיע אותי שהיו התכתבויות. יש משהו בהתכתבויות, גם כאן, שיכול לזמן תחושת קרבה גדולה יותר מאשר פגישות ממשיות, שלעתים צורבות ממש. יש בי נטייה סמויה להיות אופטימית ולהחזיק תקווה. אולי אפילו נאיבית. אולי לעתים פחות ריאלית. רשמת שאין מקום ואיכשהו אני שומעת שיש ציפיה שיהיה ושכן ישוב, גם אחרי הניתוק האומלל והמעליב והבלתי נסלח כרגע, ואיך בכלל ניתן לבנות אמון מחדש. כמה קל לוותר. שאלה היפותטית - If money was not an issue - כלומר, לו היה נופל עליך כסף מהשמיים, עכשיו, האם לוקח את מחשבותייך לכיוון נוסף? יודעת מה זה מזכיר לי? כמעט כל השנים אני חיה במצוקה כלכלית ובצמצום. התלוננתי כאן על כך ומישהי שחלפה פה הציעה לתרום לי כסף באופן אנונימי. ת'כלס, מבהיל ממש ומרגיש שבכלל לא לפי כללי המשחק. חתיכת עניין הקטע של הנפרדוּת והגבולות. כך שמן הסתם, המורכבות גדולה וזה לא עובד ככה. עצוב לי מאד מאד לשמוע על ההתקלות / תאונה עם הטיפול. מאד. ואני נותנת פחות מקום לעיבוד או סגירה, אלא באופן איתן מתעקשת על תחושת המשך 'לתמיד'. פה אני שונה, ואולי באופן לא הגיוני. רק לומר שאיתך, למרות שאני לא אודי. סוריקטה

כל כך תודה על המילים האלה ועל שטת מבינה ואיתי. אם כסף לא היה העניין, הייתי ממשיכה ואפילו נותנת לעצמי עוד יום. גם אני כמוך מתעקשת על תחושת המשך לתמיד... הפרידה לגמרי בלתי נסבלת. אני חושבת שמשבר האמון גדול ובכל זאת כשאוכל אחזור לשם. חאן הכל הולך אני לא יודעת. מה התפקיד האמיתי של המרום הזה שגם יודע לפגוע אני גם לא יודעת. שמעתי דברים שלא הייתי רוצה ואולי גם לא צריכה לשמוע ביניהם שמטופלת כמוני אינה זכאית להנחות משמעותיות. מפני שאני מתפקדת מאחד ועובדת ויש בית וילדים ויש כל מה שצריך רק כרגע נקודתית לא היה. ואני קיוויתי שיגידו אז בינתיים לא. אבל לא אמרו. וכל הטיפול הזה שירות בלי ביטוח, כל כך הרבה כסף כבר שולם שזה לא נתפס. ויש לי גם מחשבות רעות כלפיו, רצון להרע לו להראות לו. לתבוע שיחזיר לי את כל הכסף כי לא באמת נרפאתי. המון כעס זעם ואולי אמרתי דברים שלא צריך להגיד שלך שירה

את יודעת שירה יפה ומתוקה, קודם כל - וואו. יפה שכתבת והרשית לעצמך. המחשבות מובנות מאד. רגשות נקם, בקשת פיצוי ועוד. לדעתי יש קשר בין המשאלה שלך להגדלת תדירות הפגישות לכך שקרה בפועל בדיוק הפוך. כמו שמחלת האנורקסיה מדברת - ככל ש'תחמדי' יותר כך יהיה מי שיעניש וירעיב למוות. הייתי מחפשת גם השלכות. ייתכן שיש חשיבה מקצועית של המטפל ולכן לא נענה למשאלותיך/ כמיהותיך, לא יודעת. וייתכן שטעה. גם לא יודעת. בדבריך אני שומעת שאת אוהבת אותו מאד, את המטפל, וגם קשורה אליו. ממש. וכן הייתי רוצה להאמין שאכפת לו ממך כאדם נפרד, שהוא מאמין שאת ראויה. אולי יש סיבה לגבול שנחווה באופן איום כל כך? חושבת גם שתמיד ישנן מגבלות (כן, זה מעצבן). מנסים להיטיב. לפעמים מצליחים יותר לפעמים פחות. לרוב חלקי. הממ... קבלת חלקיות וזה... כל כך הרבה משאבים הושקעו - התוכלי לשים את האצבע על הטוב שכן היה בתוך כל זה עד כה? ולבסוף - הייתי רוצה להאמין שיש מצב שהמרחק הזה שנמתח יכול לחולל משהו טוב. איתך, סוריקטה