יודעת שיעלה רק בשבוע הבא
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אך אומר כעת אודי זה עולה ומציף ברמות כאלו שחווה כעת שוב את הפגיעות כמה זמן זה לוקח להרגע? עד הטריגר הבא ויש כאלה בחיי היומיום שלי כל הזמן אין טווח מרחב נשימה וכעת לבד אז בכלל..... האם אצטרך כל החיים להיות בטיפול ? אילו חיים אלו ? חטולית
חטולית יקרה, זאת שאלה ששאלתי את עצמי המון.. עם הטיפול והשנים זה פחת.. משך הזמן וגם העוצמה. מקווה שעכשיו נרגע קצת? בהחלט קשה ולא פשוט. חיבוק שמתאים💕
הי חטולית, עם הטיפול ועם הזמן יש היחלשות של עצמת התגובה לטריגרים. והתקווה היא שהזכרונות הטראומטיים יהיו זכרונות רגילים. אודי
הי ממי יפה, מצטרפת למיכל לאודי, וגם מנסיוני. חלפו שנים רבות, נעשתה עבודה וגם הזמן. נראה שכתבת כשהיית נתונה חזק בתוך החרדה, וחשה שזה כל העולם ואין מוצא. הרגשה מוכרת מאד. אולי מאז שרשמת את ההודעה ההרגשה שככה מעט? אולי לא היה טריגר חדש מאז? חשבתי שבנוסף עברת אירוע מוחי, ואולי לכן נראה לי התמונה אצלך מורכבת יותר. הלבד מאד מעצים תחושות שכאלה. אני כן יודעת שלפעמים היות בחברה מסייע (ולפעמים בוחרים להתרחק כי כל מגע כואב - וזאת אפשרות שבעיניי כן יכולה להיות מיטבית לאותו רגע). אם את יודעת שקיימות אינטראקציות שיש להן סיכוי להוריד אותך מהמסילה ויש לך אפשרות להימנע מהן, או להחית מינונים - זה, למשל, דבר שאפשר להשיג בו שליטה. כאמור, פשוט זה לא. חפירות של בוקר מאת סוריקטה והחתולה שעוזרת לי להקליד.
מיכלי מאמי לצערי אין טיפול כבר תקופה די משעותית וכן זה נותן את אותותיו לא יודעת אייך יהיה בהמשך אך עכשיו ממש קשה מאוד תודה על החיבוק חטולית
משתדלת מאוד לנסות בכל דרך להימנע מדברים שמעלים טריגר אך לצערי ישנם דברים שהם החיים עצמם טריגר קשה מנשוא למשל לחיות לצד הפוגע בעצמו ! ולא אחפש כיום להפרד זה לא מציאותי לגבי מינונים של תרופות אין באפשרותי להפחית להפך זקוקה לתוספות וצודקת אהובה עברתי ארוע מוחי שעד היום תוצאותיו ניכרים במוחי ובגופי מה שעוד יותר מגביל אותי עדיין לא מצאתי את הדרך והכיוון מה לעשות ואני אוהבת מאוד את מה שאת מכנה חפירות הן מאוד עוזרות להפנים דברים המון תודה חטולית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
