הבוקר

הי כולם, יום שישי כעת. התעוררתי, כפעמים רבות, אחוזת אימה מעצם קיומי והיות העולם שמסביב בחוץ. והשמש זורחת והעצים עומדים על תילם. מודאגת מכך שאיני מצליחה בדיוק להשתקם מהכאבים, הלחץ, התקיעות והחסמים ואיני יודעת מהם. לכאורה ניתן היה לחשוב שהמוות של אמא, המוות של החבר שלה, המוות של אבא ואולי גם הטיפול, וה'חופש' הקטן (רשמתי שטן במקום קטן ותיקנתי...) יצרו שחרור מסוים, יפיחו תחושת רווחה - אך בפועל מה שמתרחש הוא ההיפך הגמור: צמצום והתכווצות חמורים ממש. קיצוניים. מאוכזבת שפחות הצלחתי לנצל את ימי ההפוגה, ההחמצות, אם כי עשיתי כמיטב יכולתי. דברים טובים. נראיתי נחמד, כנראה. דיברתי נחמד, כנראה. אולי זה עצמו מבהיל. הייתי בסדר יחסית, וכעת, כשלא רואים, התחושה היא מאד לא בסדר. שוב החלקיות... פוחדת פחד אפל. לעזאזל. סוריקטה

מה יאפשר נשימה בתוך הפחד האפל ? אני יודעת שכרגע נראה שכלום לא אבל נסיון העבר מלמד אותנו שזה אפשרי אתך בלב , בניסיון למצוא את הפתח לאוויר צח והרגשה טובה חיבוק עדין אביב

תודה :-) אביב, את מתוקה ממש. המשכתי לנסות לעשות דברים טובים. המשכתי לנסות להכניס חום. אפילו באופן חד פעמי עשיתי דבר פעוט, שלא העזתי שנים. מסוג הפשוטים האלה ש'כל אחד' עושה ברמה היומית בלי בעייה בכלל. ורעיון - אנסה תרגילי נשימה. תודה, סוריקטה

הי חברים, מחד, משמח. אבל בחלוף שעות מגיע תשלום המחיר - ההרגשה של 'צריך להכחיד את עצמי'. ההישגים הרשומים החודש הם נסיעה בתחבורה ציבורית למרחקים של 8 ו 30 ק"מ. זהו. הרדיוס הרגיל היה 4 ק"מ. נשמע מטופש, או לכאורה קטנצ'יק ולא קרה כלום, אבל אצלי - אימה. וכאבי הגוף מטרידים. ואוף עם הדלילות כאן בפורום. בטוח יש תקווה בפנים, החזקתי בתמימותי המון תקווה עבור אבא, וזה לא עבד בפועל. תודה, אנשים טובים, סוריקטה

סוריקטה זה נפלא וכל צעד הוא צעד ושל כל אחד מאיתנו הצעדים אחרים ומיוחדים גאה בך חיבוק אביב