ימים של חורף

הי חברים, השנה עזרו לי לסדר את החימום האובייקטיבי בבית. וגם הקירור בקיץ. מיזוג. אמרתי בית, כמה מוזר, יש ת'דבר הזה קונקרטית והוא כל כך לא מובן מאליו, ומה אני עושה שם בכלל. בבית. ואיך זה שהבית מאובזר. חלפו שנתיים עד שהסכמתי אז. שיאובזר. ותקופה ארוכה עוד יותר עד שהסכמתי ל..., ובכן, בית. עם חדרים ותשתיות. מערכות המיזוג שבקו לשנים ממש עד לא מזמן. (שומעת במקביל את הדיבור על קורות הפנים. מיזוג). הסיוע שהייתי צריכה הוא רק הרמת טלפון, של מישהו זולתי, לאיש מקצוע, שחזר אליי והמשכנו משם. כלומר, אותו גשר חסר, שאני נוטה להזכיר הרבה. רק טלפון אחד, ברשותי והסכמתי בעיתוי נתון, כמובן. דבר פעוט תאמרו. ולא יכולתי. ובקיץ היה מייסר עוד יותר בשנים האחרונות, גם תופעות הגיל החלו להיכנס לפעולה. וכאילו התרגלתי לקפוא ולהתכווץ, או 'למות מחום'. לסבל הזה. ואני בהלם מול התיקון ומה אני עושה איתו בכלל. והסבל עדיין שם. החום לא מספיק והעטיפה לא מספיקה. והחלקיות הזאת. ובכל זאת, הלילה עבר במקום מחומם, לא גשום, מכוסה בשמיכה, על מיטה של בני אדם. ובשינה, בסיוע הרבה אמצעים. אבוי לי מה אמרתי. איך הוא שאני מרשה בכלל לעצמי. מבינה מה אמרתי ואיפה הפנטזיה. כאילו שאם אהיה אותה מוכרת גפרורים כמו בסיפור ההוא אמא תבוא להציל, רק אמא, או שיראו כיצד הוזנחתי והלב יידום. ודי, כל אלו חלפו כבר. אינם. כבר נשמעת פתטית. אתמול היה יום שחוויתי באופן שפחות הייתי מרוצה מיעילותי בתהליך ההסתגלות למקום החדש. ויש לי משאלה שדי, לפחות עד שתגיע הפרישה, שיהיה איזה משהו קבוע יותר ורציף, אבל לא מאד מעליב. סופשבוע, סוריקטה