על תנאי..................

אודי יקר, הספינה מיטלטלת על מים סוערים ואני ממשיכה לנסות למצוא את העוגן. העולם די השתגע וכאילו מסמן לנו במגפות ואסונות שקיצו קרב וכאן המציאות החוקתית המורכבת. חזרתי לטיפול ואני על תנאי. שלושה חודשים כדי לבדוק אם יוצאים מהתקיעות. הוא אמר שמונה שנות תקיעות ואני לא הסכמתי. אמרתי שאולי שמונה שנות טיפול לא הניבו את הריפוי המיוחל אבל היה בהן מסע גילוי עם כל המשתמע מכך, היה ליווי משמעותי, היתה תמיכה, היה מקום, הרעש האמורפי בראש והתמונות המטושטשות הפכו לזהויות די ברורות. אני כאילו יודעת שהוא בעצם היה רוצה שלא אחזור אבל אני נלחמת על הטיפול איתו ועליו. אולי זה צריך היה להיות ההיפך? כלומר שהוא ילחם עלי? הרי שחרר אותי בלי בעיה כשלא יכולתי לעמוד בתשלומים. מצד שני היו גם תקופות שאמר שוב ושןב שהוא מחכה לי. והוא שואל כל הזמן מה את מציעה, ואני יודעת שאני חייבת להציע אחרת הוא יעזוב אותי? וגם רוצה לצעוק אתה איש המקצוע אני לא יודעת איך לטפל בי. ואני כבר לא יודעת כמה אני ממציאה ומה נכון אבל בינתיים אני משתדלת לצאת קצת מהקונכיה ולגשש במשוש פחדני מאוד בדברים של אנשים חיים והוא מרוצה מזה. אני תוהה אם fake it till you make it באמת יכול לקרות. אולי אגלה בעצמי. הגוף שלי במצב די רעוע, פיברומיאלגיה חברתי החדשה, וטיפולי שיניים (כי כבר אין ברירה אחרי שנים של הקאות) שמדליקים את כל נורות האזהרה והופכים לעינוי מתמשך ולא בגלל הכאב, בגלל הפחד, בגלל הטריגר המטורף שהסיטואציה הזו מפעילה, מפני שהיא כל כך דומה ל... אבל אולי כתבתי די ולא אמשיך. קוראת תמיד ומצטערת שלא מספיק מגיבה. תודה אודי שלכם שירה

הי שירה אהובתי המיוחדת, איך אפשר שלא לאהוב אותך, כולך, עם הקסם שלך. ומכירה שאומר את שאומר, וייתכן שלא תוכלי להאמין בעצמך, וייתכן שהמנגנון ההוא לא ייתן למילים לחדור פנימה, כמו לאוכל טוב וראוי להתעכל. אבל אולי יהיה רגע שכן. לפני שמכבש ההרס ירמוס. כתבת על שמתרחש בעולם, במדינה. נושאים כל כך רציניים שלא הוזכרו כאן, שאני פחדתי להזכיר, כאילו על אלו מדברים במקומות אחרים. אשתף אותך שעל אף כאביי וחולשותיי והזמנים הפחות נוחים אני מתמידה להתייצב למען מידי שבוע. עם זאת מרגישה תרבותית מידי, חלשה מידי. ושבמלחמות אמיתיות בדרך כלל רואים דם ואש ומאבק וסכנות חיים. מתארת לי שרשמתי דברים שאולי שווה למצוא להם פרשנות והקבלה לעולם הטיפולים שלנו. לנפש שלנו. שמונה שנים אמרת. לפעמים הקצבים איטיים מאד. הן לכאורה הרבה, אבל לא מספיק, או חלקי ומוגבל. גם זה בסדר. את יודעת - אבא שלי מת. ולכאורה מה הוא נתן? הוא לא היה אבא משו, מאד מאד לא משו, אחסוך פירוט. ועם זאת, המוות שלו איום לי ונורא והכאב מזדהם. לוקחת כהקבלה לעולם הטיפול. סיפרתי כבר שהמטפל שלי הציע, ולא פעם, ובאופן חד צדדי מבחינתי, פרידה. כמה פעמים ומזמן מזמן. כי הטיפול מוגבל והוא לא עוזר לי. ואני מסרבת באופן מופרע. הוא כן אמר שרק אחרי פרידה אוכל להרגיש מה הוא כן נתן. מבינה, גם מסכימה, אבל לא מוכנה בשום אופן, כי הנפש לא עומדת בזה. הזכרת שישנה שביעות רצון מהניסיונות שלך בעולם בחוץ, ומניחה שאת מרגישה שזו אינך. הוי מורכב. גם מחיאות הכפיים האלה מה זה מעצבנות. שב בשקט אתה. סיפרת על טיפולי השיניים והטריגר שהם מפעילים ואני מתחלחלת לחשוב על ההקשר של מה-שלא-אמרת-במילים מפורשות. אבל אולי את כבר יכולה קצת להפריד, להבין מה הסיטואציה יוצרת, וגם שמדובר ב'רק' טיפול שיניים, שאינו הדבר הנורא ההוא שהיה. שמחה שכתבת. מילותייך מדברות אליי מאד. אנשי מקצוע רבים מדברים על חשיבות הפרידות מטיפול, התהליך שלהן ועל מה שמצופה שיקרה בעטיין, העבודה הפנימית האמיתית. האוביקט הטוב הפנימי ועוד דקלומים. הנפש שלי מפריכה את התיאוריות בינתיים, כך שנראה לי שאני מבינה אותך. על תנאי נשמע אכזרי מחד, אבל כנראה שיש כאן הרבה חשיבה מקצועית. חיבוקים חמים בימים קרים, סוריקטה

על היד המושטת והכל כך מבינה שהצליחה לדייק ולגעת - תבורכי. מחבקת את החיבוק ושולחת חזרה. תודה תודה

לא פשוט המצב של על תנאי מבינה אותך יתכן וזה רק זרז כדי לעזור לך לצאת מהמקום הקפוא שלך .. מאמינה שהוא כן רוצה לעזור ובודק את הנכונות שלך כעת משחזרת לטיפול לכי על זה עם כל הכוחות שלך שבאמת שיעזור אחרי הכל המאמצים שלך הם עבורך נטו עם כל הקושי שאולי כבר ישחרר פיברומיאלגיה כמה היא כןאבת ...!? היא כל התסמינים הנפשיים שעדיין שוכנים בתוכנו קבלי חיבןק אם לא מפריע לך ומאחלת לך הצלחה בטיפול הפעם חטולית