בכי

שלום אנשים טובים, בחלוף שנים, עשרות שנים, יש רגעים בהן מצליחות לזלוג לפעמים דמעות. כמה שנות טיפול נדרשו לכך... בשקט. לא לעשות עניין. בוכה על המצב במדינה. בוכה על אובדניי, והתוסף להם עוד אחד השבוע. יצורה שלי והסרטן. על שהיה ואבד. היה - טוב מאשר לא היה. על הפוטנציאל שהתרסק. לצעוק לא מצליחה. לא בחלומות ולא במציאות. אבל כן יכולתי להשמיע קול דרך כלי נשיפה. איני מצליחה להרגיש טוב. איני מצליחה להרגיש טובה. ולכאורה 'כולם' רואים את הטוב והחמלה שנקשרים אליי ואני לא. במקביל מרגישה ש'עיוורים' לכאב. עוד מאותו דבר. ואעדכן שאני עדיין בבדיקות וניסיונות ריפוי או הקלה. שומעת לי ברצף את "זהו זה" הנוסטלגים בחידושיהם לתקופה זו. שלכם, סוריקטה

סוריקטה אהובה נהרות הבכי הכלוא גם אצלי יוצאים בפעפוע קטן למרות שיש רצון עז בצד פחד גדול, לתת לבכי העצום הזה לפרוץ. הפחד הוא מה יהיה אם לא ידע להפסיק. אבל אולי בכל זאת גם דמעה אחת היא מבע לכאב גדול. כל ערוץ שיתן לבכי הכלוא ולזעקה האצורה להשתחרר ולא דרך כאבי הגוף יכול להקל ולו במעט. בינתיים הגוף צועק. שלך שירה

הי שירה, אודי וכולם, כבר קשה לי להאמין שמישהו מתייחס אליי... תודה. באמת. תודה לך, שירה, ותודה אודי. ההקבלה שלך, שירה, יפיפיה. הבכי שמנקז קצת מכאבי הגוף. אם קצת מצליח, הבכי, הוא מאד חנוק וכבוש. וממש רק לפעמים. החשש שלא יהיה לצדי מי שיוכל לשאת את האוקיינוס במקרה של צונמי. מצאתי שהזעה גם היא מקלה במידת מה. אולי זה פזיולוגי באמת, אולי גם יש רכיבים נפשיים. איני מזיעה כמעט. במאמצים 'רגילים' כמו הליכה גם בעיצומו של הקיץ החם והלח באזור בו אני מסתובבת, יש לי נטייה להתאדות ולהתייבש בלי שרואים הרבה זיעה. מוזר, ולא לא שכן בגילי. באופן מוזר גם מדממת מעט. גם זה לא הכי טוב, כי יש מקרים בהם לקרישי הדם יש תפקיד של חיץ בין החוץ לפנים (ושומעת במקביל מה אמרתי כאן מבחינה נפשית). אתמול הרגשתי מאד שהייתי רוצה לתרום דם, למשל. אבל טרם חלפו שלושה חודשים מהפעם הקודמת. אולי בעצם יש קשר לאובדן הטרי מהשבוע. מהחתולה שמתה לי מסרטן נזלו כמויות אדירות של דם ברגעיה האחרונים. זה היה נורא ומזעזע. וסיפרתי לאנשים, וכאילו הכל עבר ליד. למה? איך? הגוף שלי סוג של צועק עד לשמים. אפחד לא אמר פיברו, אגב. כרגע על נוגדי כאבים חזקים, חלקם בכלל לא מדבר אליי. לא מזיז בכלום. ננזפת משום שאיני מעבירה לרופא את עוצמת הכאב, כי איני מאמינה אפילו לעצמי. מבחינתי אני משקרת. אני לא, אבל כנראה שהמסר עובר כך בלא מודע ואז ההתייחסות היא למישהי שמקשקשת, ולא מטפלים בי ברצינות. אודי - אני לא מצליחה לשמר 'הצלחות' מבחינה רגשית. לכאורה ישנה, למשל, ציפיה שאבשל, או אצפה בטלוויזיה או אקרא, או אצור, או אלך לשיעור יוגה וכיו"ב, או שיהיו לי חברים ממש קרובים - זה לא קורה. בפנים צועק די כבר! די! תודה, גם אם כתבתי וחפרתי לעצמי. אמל"ק סוריקטה

גמני בקושי מצליחה להזיל דימעה צריך לקרות משהו דרסתי ביותר להגיע להזלת דמעה אולי כבר מציתי את הדמעות שהזלתי בימי חיי ולא נותרו בהחלט כואב על יצור שגידלת ונפטר מכל סיבה איתך יפה שלי חטולית