הכל מוזר.....................
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי וכולן תקופה לא פשוטה בפנים ובחוץ הכל מתערער גלי המחאה עוצמתיים כל כך יש אלימות בכל מקום כמעט בכל שיח מפחיד נראה שבשנים האחרונות משהו התערער בעולם מאוד, מגפות, מלחמות, פגעי טבע ועוד... הזמן קיבל מימד אחר. כדר עשור אני מתמודד עם התפרצות קשה של משבר נפשי. החיים המשיכו ובשבילי כאילו נעצרו, אבל לכאורה לא. הייתי מאושפזת ולמשך כחצי שנה פרשתי מהחיים, חזרתי לעבוד חלקית, הוספצי לימודי תואר שני שסיימתי בהצלחה עם עבודת מחקר, הילדים גדלו מאוד, שניים כבר פרחו מהקן ועוד אחד עוד מעט, צעיר ילדי גבוה ממני והיה רק בן שלוש בתחילת המשבר. אני רוצה להשיב לי את הזמן האבוד או לחזור לשם ולהבין מה קרה. הכל כל כך מבולבל. הכל מרגיש לי כל כך לא אמיתי. חכה עוד רגע אני אומרת לזמן אבל זה חסר סיכוי. אני כל כך עצובה ומבולבלת. העצב הזה מכרסם ומכרסם ואינו מרפה. הייתי רוצה קצת להיות קצת לנשום קצת להרגיש הקלה. להבין שאלה החיים. מרגישה מאוד בודדה בתוך העצב והתחושות האלה. שירה
הי שירה, אפשר להתבונן על החוץ (גם) כמטפורה של הפנים. מפחיד, מסוכן, עצוב. אבל אני כל הזמן מחזיק תקווה שמי שצריכים להתעשת - יעשו זאת ושיש כוחות עצומים שנותנים 'פייט'. אבל יש גם את התחושות הקשות האלה... אודי
הי שירה אהובה, את יודעת, בתקופה המתוחה שאנו נמצאות בה, והמצב, אגב, מושך אותי יותר לרשום בלשון נקבה, ובכן, בתקופה האחרונה, מוצאת את עצמי מתרחקת ונעלמת 'כמו פעם'. מדוע תחושה כללית של הגברת אגרסיביות? אולי כי הצטופפנו מידי, ו/או אולי בשל הצפה ממקורות מידע שזהו הכיוון העיקרי שלהם. ו/או אולי כי אנחנו בתוך שינוי גדול מימדים. ועוד אפשרויות רבות. ובעיקר - סביר שאיני יודעת. אתמול הוזמנתי כאורחת, נדיר מאד כשלעצמו, והרגשתי שכלל לא זכיתי ל'כבוד' של אורחת. הבנים רבו בינהם על פוליטיקה בקולי קולות, הבנות היו עם חברות או לעניינן, אפילו בעלי החיים לא היו שם, ונותרתי בהרגשה מאוימת, ופשוט קמתי ונשאתי את רגליי משם. והרגליים יודעות ללכת הרבה. עד כדי חצי מרתון ביום. לא מפחיד אותי. שירה - התוכלי לספר מה היה שם אצלך לפני עשר שנים? איכשהו המחשבות לוקחות אותי ל'סיפור שאינו נגמר'. תוהה יחד איתך כיצד ניתן למהול את הכאב ברגשות מרוככים. אתמול ושלשום, למשל, בחרתי להתבונן בירח שנראה כפס דקיק בראשית החודש העברי. איתך, סוריקטה
כל כך מבינה אותך את העצב בתוך הבדידות כוחות וחיבוק אביב
כל כך מדויק סוריקטה, הסיפור שאינו נגמר מהדהד לי בראש לא מעט או אפילו מתנגן תודה ששיתפת גם אני מרגישה הרבה פעמים בצד במפגשים אבל לרב אין לי את האומץ לקום וללכת לפני עשור משהו השץנה, הילדים הגיעו לגילאים בהם נפגעתי ומניחה שזה היה טריגר רציני ובנוס כנראה היתה תשישות גדולה של שנים ארוכות של הדחקה ואי ידיעה. שיהיה לך שבוע טוב סוריקטה יקרה
מתוקה שאת כל כך צודקת הכל השתנה ועדיין משתנה גמני מאבדת איזון לא מצליחה לעקוב אחרי הארועים גם בחוץ וגם בבית מזדהה איתך אהובה חטולית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
