שאלה שמעסיקה אותי מאוד לאור המציאות

היי לכולם. אני חדש כאן. כבוד הד"ר אולי תוכל להסביר לי נקודה מסויימת.כשאנו בימים כל כך טרופים,שכולנו מוצפים בקריאות פילוג השמצה, וריב.דווקא המקום של פסיכולוג שזה מקום של הכלה,והבנה.איך זה שלא רואים את טובי הפסיכולוגים מנסים ללמד דעת כיצד להכיל יותר ולאהוב יותר גם את מי שלא מסכימים איתו?

הי, אמנם שאלת את אודי, אך אנסה לבטא את נקודת מבטי כמטופלת שניתנו לה כמה כלים - ראשית, גם המטפלים הם בני אדם. על אף שבחרו במקצוע, ומיומנים בשנים של ספיגה מבלי להחזיר אגרסיות, גם הם בשר ודם, ובסופו של דבר לעתים גם להם יש גבול והם מביעים אותו. הם חייבים, בראש ובראשונה, לשמור על עצמם, כדי שיוכלו להמשיך לתפקד. שנית - ניתן לחולל שינויים בנפשו של מטופל. האדם המטופל נותר אותו אדם, לא שחל איזה מהפך מרחיק לכת במיוחד. כדאי להתחיל / להמשיך לזהות את עצמנו. המטופל (שבחר ללכת לטיפול, והסכים ללמוד ממנו) יכול לבחור לספוג, מאידך, גם יכול לבחור לתפוס מרחק, אם סיטואציות מסוימות גורמות לו לרדת מהמסילה. לומדים להכיר ולפעמים גם טועים. לא כל אחד מסכים להיות מטופל וללמוד (גם למידה היא ספיגה), וגם מי שכן, לפחות בשלבים ראשונים של הטיפול מתנגד לשינויים, כחלק מהתהליך. מזכירה שלא מעט אנשים בטוחים שאינם נזקקים לסיוע מקצועי בתחום הנפש, כשדעת הסביבה שונה. השינוי, באם מתרחש, הוא דרך ארוכת שנים, וגם חלקית. וכאן - אנחנו מדברים על קבוצה רחבה של אנשים. שורה תחתונה - מורכב ביותר. אם הספיגה ועוד ספיגה הורסים אותך מבפנים - גם אי הכלה היא בחירה. סוריקטה