מפחדת מאוד.. ממש מפחדת ..

הי לכם, בראשון הקרוב אני אמורה להתחיל סידרה של 'על האש' (הקרנות) . הבנתי שעוצמת 'הלהבה' תהייה יחסית גבוהה. ואני ? מפחדת.. מאוד . ממה? כן, גם מתופעות לוואי אפשריות לטווח הקרוב והרחוק. הקטע הוא שהפחד המרכזי שלי זה דווקא ההמצאות עם 'מפלצת יורקת אש בלתי נראה'. נכנסתי לא מעט לגוגל וליוטיוב וראיתי ביוטיוב איך ה'מפלצת' נראית. לא מצליחה להרגיעה את הפחד.. אתם יודעים ? יש משהו הזוי בכל הקטע של הסרטן עם הניתוח, הכימו וההקרנות שאני מועמדת עכשיו. מצד אחד, תופעות לוואי פיסיות שכוללות עייפות מרובה וחולשה, גם כעס, לפעמים סוג של דיכאון, עצב, שיעמום וכל מיני מרעין בישין. יחד עם זאת, יש משהו הזוי .. יש בי סוג של שמחה על הסרטן עם כל מה שאני עוברת.. סוג של חוויית קצה.. כפי שפעם היה בי סוג של רצון להתנסות בחוויה של להיות במחלקה סגורה , בנוה תרצה וכאלו, יש בי איזו הרגשה כזו, אולי זה סוג של התרגשות ? הנה, אני, התגלה בי סרטן שד ועוד טריפל נגטיב. עברתי ניתוח, עברתי כימו ואני מועמדת ל'על האש'.. ואני חווה את כל זה!! סוג של התרגשות (?). אולי גם האלמנט של: עברתי כבר את הדברים המפחידים ,ההזויים והמטורפים האלו אז 'אתם לא מפחידים אותי יותר' כשאני אפילו לא יודעת למי אני מפנה את האמירה העלומה הזו.. אולי ליקום ?... היה קטע בראשון שקצת הפחיד אותי.. שד ימין ממש כואבת לי מידי פעם (ואז כמובן אני 'רואה' שהסרטן חזר לשד ועושה בה שמות.. ממש 'אוכלת סרטים ') בגלל הכאב לחצתי את השד (מה שאני עושה כשהשד כואבת) ולפתע ראיתי טיפת דם על הפיטמה. מייד ניגבתי את הדם (כנראה מהפחד) ואז לחצתי שוב ,ושוב נראתה טיפת דם על הפיטמה. ניגבתי והלכתי להתקלח. מאז לא ראיתי שוב טיפת דם על הפיטמה.. מאז שסיפרתי לאמא צביה את הקטע של טיפת הדם על הפיטמה אני ממש ,אבל ממש 'רואה' כמו ציור תלת מיימד של השד וממנה יוצאות כמו דמעות אך הדמעות הן של דם. כל הציור נראה בסגנון ציורי השעון של סלבדור דאלי. אולי פעם, אם אחיה (?) אצייר את ציור השד עם דמעות הדם בסגנון השעונים של דאלי.. (?) וזהו לעכשיו. עצוב.. התעייפתי כבר. שלכם, במבי

במבי יקרה אין לי מילים רק תקווה שיעבור בקלות יחסית ושהדימויים יצליחו לעבור מרעיון ליצירה. מדהימה חדות התאור, אני יכולה לראות את סדרת ציורי השד הבוכה והכנות שלך, היכולת להסתכל על הדברים בצורה החוויתית האקסטרימיסטית, אמיצה כל כך בעיני, ממש לפנים. עצוב אבל אני מרגישה כמה את נלחמת ואמיצה, כמה עוצמה במבי. איתך שירה

הי במבי יקרה, ממחשבותיי - מחד - מפחיד, מאד, הגילוי המאד מוחשי וקונקרטי שאנו בני אדם בשר ודם, על מוגבלויותנו, סופיותנו, לעתים החוליים האלימים, מאידך - ייתכן שהרגשת הכל יכולות, האומניפוטנטיות, גם היא מדברת. זו, אולי תחושת ה'ניצחון' שאת מזכירה. ולצידה גם העלבון. ויש איזה ריגוש שחלקנו נמשך אליו של היות על הקצה. במשחק בין חיים ומוות. הגבול מגיע - בין אם צעירים וחזקים יותר, בין אם מבוגרים ממש ושבריריים יותר. לא תמיד קל כאשר הן דחפי החיים והן דחפי המוות עוצמתיים. תיארת יפה את הקונפליקט. הדימיון שלך כתמיד מאד מפותח. והיצירתיות מורגשת מאד. לא אתווכח עם החרדות. ההקרנות, למיטב הבנתי, וגם כפי שאודי הזכיר, אמורות להיות השלב ה'קל' יותר בהשוואה לכימו. וארשום שוב, שלא תמיד מתים כל כך מהר. מקווה שיש איתך אנשים בסביבתך ושאת לא לבד. יש לכך משמעות רצינית בעיניי. בריאות ואיכות, יקירתי, סוריקטה