חיים ומוות וגבולות דקים

שלום לכולם, מספרת ואפילו לעצמי. רשמתי שיש לי חיה, זקנה, לענייננו, אבל לא מאד, שזמנה קצוב. מחלתה סופנית. במקרים מסוימים קודמים, כאשר היה ביטוי חריף במיוחד של מחלה - סייעתי בחסד. הפעם - האירוע היה גבולי. החיה ממשיכה, אם כי חלש יותר ודליל יותר, להיות עוד קצת ממה שהייתה. יש ביננו קשר חזק מאד. היא לא הורה ולא ילד ויש לה תפקיד מיוחד אצלי. החיה גם אהובה מאד וגם נותנת לי לטפל בה וגם מבקשת לחיות. במקרה כזה איני יכולה לומר - עצור. הטיפול בה מצריך משאבים רבים. הטיפול כעת נעשה רק בבית ללא טרטורים לחוץ או לבדיקות חודרניות. ובעיקרו מתן תרופות, אוכל ושתייה. את אלו החיה לא ממש מצליחה בעצמה. את השאר - כן. והחיה מוקירת תודה. ההתעסקויות רבות השעות לסיוע דורשות גם הרבה וסבלנות ובשונה מחלק מהמקרים האחרים, בהם זהו, זה עובר, וזו רק תקופה והיא תחזור לעצמה, כאן ידוע שהסוף קרוב. אי אפשר לתקן. אפשר להנעים את מה שנותר. בתוך כל זה, גם אני נעלמת וזה העניין. ולבד. אך איני מסוגלת בתנאים כאלה לבחור אחרת. גם זה יעבור כשהמוות יכריע. אין לי מושג מדוע שיתפתי ורשמתי. הימים מאד מייסרים לי, הגוף כואב ומתמעט, המוות של אבא, שעל אף שהיה אבא די מעפן, נותרו ממנו זכרונות טובים, ובכן, גם המוות של אבא חזק מאד ברקע. המוות תופס יותר מידי מקום, והרי יש גם דברים אחרים, אבל איכשהו הוא חוסם אליהם אהבה. עוד אחשוב על הנושא. סוריקטה

תודה, אודי על התמיכה. תודה על ההבנה. בהצלחה בכנס. סוריקטה

החיה הכי שלי מתה. בשעותיה האחרונות כבר לא הייתה מוכנה לקבל את קרבתי, וכך אמרה את דברה. כל כך כל כך כל כך אהבתי אותה. ובורכתי שיכולתי להיות שם עבורה ושהיא איפשרה. היו לנו הרבה שנים צמודות ביחד. לנפש שלי קשה לעמוד בכאב העמוק. סוריקטה

תודה :-( סוריקטה