מחפשת מקום להניח את המצוקה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מאז הפרידה ממנו לא מצליחה לחזור לעצמי נאלצתי לבקר אצל הפסיכאטור כדי לקבל עזרה תרופתי- מעל 15 שנה לא נטלתי תרופות.. מנסה לברר למה כל כך קשה.... אולי היתה ציפיה שסוף סוף לא אצטרך להיות לבד יותר...עכשיו הלבד התעצם וכואבת כל כך שאני לא מצליחה לשבת בשקט לשניה ומחפשת להשיח את הדעת כל הזמן בקושי ישנה בלילות רואה בקשר שהיה איך שהלכתי לאיבוד ונכנעתי לכל בקשתו - והדפוס הזה שלהעלים את עצמי לשמח את השני כמובן חוזר לילדות רואה את עצמי ביום יום משמחת כל אחד ומעלימה את עצמי... המודעות זה שלב ראשון אבל בינתיים אני לא מצליחה לשנות אותו... יש לי כל כך הרבה לאומר ולרוב אני שותקת . למדו אותנו בילדות רק לדבר מתי שמדברים אליך ונותנים רשות. למדנו לעולם לא לדבר בלי רשות. מנסה למצוא את הקול גם כאן... אין לי עוד מילים בינתיים
ינשופית מתוקה שלי כואב לשמוע כמה שוב את מעלימה את עצמך למען האחר את כבר לא צריכה לשתוק תני לעצמך מקום לזעוק לבכות כל מה שמרגיש לך נכון חיבוק חטולית
הי ינשוף, יופי שאת מנסה למצוא את קולך, גם כאן. והמשיכי לנסות ולהשמיע, ממש כמו שאמרה לך חטולית. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
