בוקר אור שבוע טוב

הי אודי והי לחברות וחברים, אומרים שהמדינה עולה באש, מדממת - אלו גם תחושות פנימיות שאני מכירה. ועל אף שלכאורה מסתובבים בחלק מהרחובות והכל נראה 'אותו דבר' - הוא לא. לפחות בעיניי ולהרגשתי. ולא רק שלי, אלא של רבים. מרגישה צרובה ומאוימת מכל מגע עם הסביבה. פוחדת לצאת החוצה ולראות עוד משהו מת. גוסס. יצור או צמח, או פולש. אבל יצאתי. הן אתמול, כדרכי בלקיחת צד בהיסטוריה, הגם אם בקושי רב, וכמו כן, עשיתי איזו פעולה שהיא, מימוש קטן וחשוב שדחיתי ארוכות, מאד לא טריביאלי לי ומאותו יום בשבוע שעבר, כולי רעידות ובאובדן אוריינטציה וכאביי הפיזיים ממש מגבילים, ובעיה כי עד כדי בלתי אפשרי להמשיך בעיסוקי בהינתן המצב. אבל יש תקווה, נכון? יש. בינתיים יוצאת לעבודה כרגיל ומקווה שאצליח לעבור את היום איכשהו. שבוע, סוריקטה

סוריקטה יקרה, איך את יודעת להדליק את האור והתקווה. את באמת משהו שבוע טוב ואמן שיהיה גם פחות כואב בגוף ובנפש שלך שירה

תודה שירה יקירתי על המילים הכל כך נעימות שלך. שלך, סוריקטה

אצלנו טרם ירד גשם והאוויר עדיין שחור ממש. אני מפסיקה לעבוד קצת מהחודש הבא, תמיד אפשר לחזור, לראות אם הכאבים הפיזיים יתמתנו. מפסיקה בלי רופא שייתן נייר. אין לי גם ניירות שנותנים לי זכויות כלשהן או פיצוי בהינתן כאביי הנפשיים. ועצוב שלא מרגישה שיש תמיכה. איכשהו לו הייתי מצליחה להרגיש כך - מדמיינת לי שגם החלמה או הקלה היו מתאפשרות. מוכר לי שיאמרו שאני לא נותנת לעצמי. באסה. בודדה ופוחדת, סוריקטה (ממש מוזר לי 'לחתום' בשם הזה כבר)