אוי ואבוי

הי, נשמעת כותרת מפחידה, אולי. היא מביעה חשש, כנראה. בשבוע האחרון הפסקתי לעבוד ושקעתי בעייפות ובכאבים ובעצלות. יש יאמרו מנוחה, אבל איני מתייחסת למה שקורה כך. התחושה אינה של חופש או חירות, בטח לא נוכח התרחישים ההיסטוריים שכעת. התחושה היא של קיבעון, חוסר תזוזה, נסיגה של הנפש, חוסר אונים מול העתיד. אתמול, אף שהייתי בשיעור התעמלות (נגררתי לשם, והייתי יכולה לוותר, גם הייתי יכולה לוותר על הרישום), בכל מקרה, אף שהייתי בשיעור התעמלות, הדופק הנמוך שלי לא עלה מעל רף שנחשב פעילות ונרשם לי אפס. אז אמרתי בלבי - אוי ואבוי. ואוי ואבוי כי תרמתי מידי ועכשיו לי חסר. ואוי ואבוי כי לא בא לי לתת בכלל לאף אחד. ואמרתי לי בלב שלא רוצה לדעת כלום ושום ומאום מהחג הזה. עוד יום שאתחפר מוקדם ואסתום את האוזניים והעיניים בלי לרצות לדעת מה מסביב. והעולם צורב לא רק בנפש כי גם בגוף. כשנה של כאבים שאיני יודעת מה לעשות איתם. ואין לי מוטבציה לא להיות במקום נחמד (ומהו מקום נחמד) ולא לבצע פעילויות שגרתיות אפילו, שחלקן כן מבוצעות. ואוי ואבוי כשמגיעים למצב שכבר לא מתרחצים, למשל. אבל אני כן. גם בימי האין-בית היו אזורים שנשמרו. ואוי ואבוי לי - אמרתי לעצמי - אולי תאכלי בשר כי יש חסרים תזונתיים, אבל נדחית מהרעיון. זה לא. ואוי ואבוי שחשבתי אולי על טיפה אלכוהול, שאני נרתעת ממנו מאד ותמיד בקושי נוגעת, וגם כשכן זה עושה לי ממש רע, בשונה מאחרים שמספרים שהוא מרומם אותם, או לכאורה משכיח (הבלוף של מתמכרים). ואוי ואבוי שגם יצורים פרוותיים כבר לא מצליחים לעזור לי לגשת לאזורים רכים. ואוי ואבוי שאיני יוצאת החוצה, ועשיתי זאת בכוח, אבל במצבי פרגמנטציה ואובדן אוריינטציה - זה לא. כמה לא. איפה הכן, איפה. יש כן. ביצעתי כמה משימות שנדחו המון, אבל ביטלתי את חשיבותן מהר מאד. כאילו לא נתנו לי כלום. אוי ואבוי שעכשיו משום שאיני קמה כל כך מוקדם לפנות בוקר חזרו דקות החלום החשובות, החלומות שזוכרים (זה אמור להיות טוב), אבל מפחיד כל כך לזכור אותם, החלומות הקשים. וכל הזמן כואב לי הראש, זה מעצבן. ואוי ואבוי כי רמת הריכוז בשנים האחרונות נהייתה ערפל. ואולי במובנים מסוימים טובה מעט עננות, כהגנה מיותר מידי מידע. ואוי ואבוי שפתחתי הודעה. חתיכת מתלוננת ממורמרת יצאתי. ומוחקת מבטלת. ומניחה שאם אקרא את דבריי ממרחק, יש בהם משהו הומוריסטי. אמרו לי זאת פעם ואני נוטה להסכים. כל זאת רשמתי, אבל אם יפגשו אותי ברחוב עם תינוק קטן, או תינוק בהתהוות שם בבטן של מישהי, לא תראו מכל מה שכתבתי כלום. ההיפך. יראו שאני בריאה ופעילה. הפיצול. שיעברו החגים שיעברו. נקודה בהרגשה. היא יכולה להשתנות, אתם יודעים. וירד גשם. מכל הדברים - לתחושת ההקלה שכאן (מעודף האחריות שלקחתי) אני מצליחה להתחבר. |שלח| סוריקטה