סוריקטה יקרה, לא הצלחתי להתחבר למטה..

הרבה מרגישים כמוך... התקווה שלי זה העם! רק העם!!!!! מלמטה.....ומלמעלה מאמינה בקב"ה שיראה אותנו!! בשביל זה צריך להרגיש שכולנו יחד. ויש את היחד הזה!!! זה מורגש ממש חזק עכשיו!!!!!!

הי מיכל, הרבה מדברים על הביחד שאת מתארת. אני לא מרגישה אותו, אלא בודדה מתמיד, כאילו כל אחד ספון אל תוך עצמו. ולא שייכת לאף אחד מהמעגלים. גם לא מסוגלת להתנדב או להציע את עצמי לעזר בגלל הכאבים. אפילו תרומת דם לא הסכימו לקבל ממני (ערכים בריאותיים שאסור עכשיו). קורה שאני מרגישה שלא אכפת ממני, אוטמת הכל, לא מגיבה לאזעקות, לא מגיבה לטלפון. באמת שמחפשת לשאול אנשים איך הם מרגישים את הביחד. לא מגיע אליי... רופא הנפש שלי, כאמור, לא בסביבה כבר שבועות ארוכים. אודי, אפרופו פעילות גופנית - איני מצליחה לבצע תרגילים ייעודיים, אבל גם ביום כזה, כמו היום, בו 'לא זזתי' הגעתי להליכה של אחד-עשר קילומטר ס"ה, עליתי 10 קומות ס"ה, שעה מתוך היום נחשבה זמן של פעילות מתונה או אינטנסיבית. אני כבר לא יודעת אם זה נחשב או לא. וטוב שכאן שומרים על ה'שגרה'. מקל לזכור את הימים בשבוע :-) סוריקטה

עצוב לי שאת מרגישה לבד!!! אבל העם מאוחד.. הרבה יותר מאוחד! תפתחי מדיה, אבל רק על מה שמחזק!!!!!!! תאזיני לביידן "את לא לבד!" ככה אמר!!!! ותאמיני!!!!! לא לבד!!!!!! העם שלנו יותר מאוחד, מתחילים לראות סימנים של התאוששות, גם את תתאוששי.. מאמינה כן!! הרוח הישראלית תנצח!!!!!!תקשיבי למשפחות החטופים שסוף סוף יש אוזן קשבת...(לא ממשלה) ביידן יעזור!!

אני, כנראה, פגומה, נכה. לא מצליחה להרגיש את זה :-( זו האמת שלי. מצטערת. לגמרי עוקבת אחרי החדשות וביקורו של ביידן, ארצות הברית הענקית. כן יצאתי לחוות את החוץ, וכל יציאה מפתח הבית תמיד סופר מורכבת עבורי. לא הצלחתי להתעודד. לא מצליחה. הכאב שלי רק מתמצת. וגם הבדידות. פוחדת מאנשים. רמת אמון נמוכה ביותר. לא מחייכת. גם אני רוצה לכתוב פעם אחת בצעקה עם סימני קריאה - אני לבד. אולי יניח את דעתי (וזה יהיה בעתיד, אם כי מאוחר ואולי מידי) אם כמה אנשים שפעלו בהרס בל יתואר ברמה של המדינה יועמדו לדין וישבו מאחורי סורגים. מצטערת, חסום ובלתי חדיר בשלב זה. ובכלל לא רואה את הסוף, איך מתפתח ומה המחיר. סוריקטה