ספון ומתכנס אל תוך עצמו

הי, לא יודעת איך זה אצל פוסט טראומתיים למיניהם בכל אופן אצלי המחיקה עובדת חזק. כעת - נמחקים שמות, פנים, פרקים שלמים בזמן, בהיסטוריה. מילים, הקשרים, קשרים עם אנשים, רגשות, זיכרונות. פוחדת שתהיה כזאת רגרסיה שגם קול לא אוכל להוציא (כמו פעם) וגרוע מזה - גם לא בכתב (כמו פעם פעם). העזתי לצאת ולטעום קצת מהחוץ. החוץ המלא בכרזות של משפחות חטופים, ברסיסי ושיירי נפשות. וקול צרח בי פנימה - רוצה הביתה. וגם בביתי שלי מרגישה כבמקום אליו ברחתי. לא בית. Numb ואף על פי כן ולמרות הכל - יצא איכשהו מחובר, ואני כן יודעת, שמה שהיה, עדיין בפנים, כל עוד אין נזק פיזי מוחי, וסביר שיוכל בעתיד להיות נגיש יותר. סוריקטה

כל כך מזדהה אתך לא מרגישה יחד וזה לא מהיום אין לי מילים גוזרת על עצמי שתיקה כדי לא חהתפרק וגם את זה רוצה למחוק ומכריחה את עצמי להשאיר אנחנו נהייה בסדר , אנחנו למודות מלחמות ... נעבור גם את זאת , חיבוק

את, איך אם לא את, מבינה מבינה :-) חיבוק בחזרה, סוריקטה