בדידות בושה אשמה

מתביישת שיראו איך הבית שלי נראה מבפנים (תרתי) - זה תמיד. עכשיו הוא, הבית הקונקרטי / מה שהולך בראש, גם הגיעו למצב של הזנחה ואגירה (קרי, רעלים). עכשיו גם מתביישת מידי שיראו איך אני נראית מבחוץ. גם קודם, אבל במידה מאוזנת. אמנם לא התגאיתי בי, לא הצלחתי לראות שאני עושה דברים טובים ומאד משתדלת, ידעתי שאני מכוערת ומקומטת, אבל העזתי לצאת. שוב אומר שמרגישה כל כך חסרת תועלת ובעיקר נטל על הסביבה, ויש לי משאלה, עדיין, שאיכשהו יצליחו לעזור לי, אולי להצליח להגיע למצב יותר שימושי, למרות שהגיל כבר מתקדם. המוטיבציה הולכת ומתפוגגת. רחצה וכביסה הופכות להיות אישיו. שוב, זה היה, אבל העוצמה גדלה. כל רעש מרגיז. סוגרת חלונות, שמה אטמי אזניים. המשפחה העקיפה ממודרת עוד יותר ומפורקת עוד יותר. איש לעצמו. הייתה ירידת מדרגה בקורונה. עוד ירידת מדרגה עם מות אבא. הרופא שלי עדיין לא חזר, ולא יודעת איך אוכל להרים את עצמי אם אכן תיקבע פגישה. בעבר גם קרה שלא הצלחתי. אז פוחדת. ואיך אני מעזה לעשות דברים של חיים כאשר אצל אנשים, פה קרוב ממש, התרחשה קטסטרופה וחורבן. (/איך הילדה הרשתה לעצמה לחיות כשאמא עברה שואה). היינו פעם קבוצה של חברות ילדות. השנה, והניחוש הוא שיש קשר למצב הפוליטי (חלק מהבנות תומכות, בניגוד מוחלט אליי, הן בחרו בהנהגה פה ומתמידות בכיוון התפיסה שזה נהדר ומתאים) והקשר התנפץ. בתקופה הזו הבנות התרחקו, לא עונות, לא שואלות לשלום, אין סיבה מוסברת, אבל נראה שהסיבה מרחפת באוויר. הן עשו גוסטינג. ומכל זה בחרתי להזדהות עם האשמה החולה המוטחת. אם עכשיו יקרה משהו לאיזו חיה, אם רק תישבר כוס, אצרח באופן לא מותאם. כתבתי לעצמי. אם וכאשר הרופא יחזור אקריא או אומר לו, אבל זה יהיה מנותק כבר ואולי מאוחר מידי. ... סוריקטה

מקבלת בזרועות פתוחות. קוראת את המילים שרשמת כאן לכולנו ונפעמת. אתה כאן, לפחות ככל שהמציאות מאפשרת. תודה, וגם תודה שהפורום פה מגן מפני הודעות מסוימות כל השנים, לא כל שכן כעת. איני יודעת ואולי גם איני רוצה לדעת אם ישנן כאלה פה. הרשת, ולא רק, מפוצצת בתכנים רעילים שמוקאים על המקלדת, לצערנו. דואגת למטפל שלי (וגם לך), שדעתכם מובעת בבהירות בפני רבים, והוא (ואולי גם אתה) מותקף בצורה גועלית במיוחד. הגם שנאמר לעצמנו שאלו השלכות המעידות על הדוברים, ונדע להפריד ולא להזדהות. תודה מהלב, סוריקטה