דואגת, מפחדת, מאוד...מאוד...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי יקר!!! דואגת לך, מאוד... תברח משם.. תברח.. לאן? לא יודעת.. כולכם, פשוט לברוח.. לאן? לא יודעת... להתחבא בארון? בעליית הגג? בממד? לברוח לצפון? לדרום? למרכז? ואולי עוד מעט ויטביעו את כולנו בים? אם כך, שבו, תאכלו,תשתו, תריחו את ריח הקלמנטינות, תנשמות עמוק עמוק.. איכלו היום ושתו כי מחר נמות... מזכיר לי סיפור זן(?) מקסים.. ארנב קטן ביער, מתחיל לרדוף אחריו אריה, הארנב בורח, האריה רודף, מגיע הארנב לצוק גבוה, לקצה, האריה מתקרב, לארנב אין לאן לברוח, פסיעה נוספת שיפסע יפול,יצנח לתהום. האריה מתקרב, תחתיו תהום עמוקה, רואה תות קטן , פוף,נוגס בהנאה.. שלכם במבי
הי במבי, יש הרבה דרכים להתמודד, אחת מהן היא בריחה, אבל לא אברח. זה המקום שלנו, הבית, וכל הזוועה הזו מטרתה לגרום לנו לברוח ממנו... אנו ערוכים ומוכנים ונצליח לעמוד באתגר הזה. אודי
הי במבי, קופצת לאסוציאציה, אסקפיסטית, אולי, נוכח דברייך - בין השאר, אני מגדלת עץ קלמנטינות. ועכשיו העץ מניב פירות, וגם הספיק לרדת גשם נאה. כל יום אני קוטפת כמה ומכינה לי מיץ. לעצמי. לא מחלקת לאפחד. מאלו שנושרות ונפגעות, בשילוב עם עלים יבשים, אני מכינה קומפוסט, ויש כמה חרקים ומיקרואורגניזמים שמאושרים מזה, ובעתיד גם הצמחייה תועשר בחמרי ההזנה. כל עוד הם כאן. מעגליות. לטבע יש כוחות משלו. והים יישאר ים. סוריקטה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
