יום רביעי

הי אנשים טובים, בתחילת השבוע חשבתי לפתוח הודעה, כמו בימים של פעם, וכל מה שרציתי לומר בה הוא, שחזרה הגישה לפורום דרך הטלפון אצלי. אולי חל תיקון מסוים במערכת, וכך גם בנות אחרות יחוו פחות קשיים בכתיבת הודעות כאן. צרות קטנטנות. אך כשאנו נתונים בצרה גדולה, יש סיכוי שגם לקטנות, למכשולים קטנים יחסית, אנו מגיבים בהגזמה. בכל אופן - מקווה שמשהו אולי הסתדר טכנית. שומעת את דבריי ומפרשת במקביל. בכל הימים הללו כמעט ואיני מתרחקת מהבית. אתמול והיום כבר ממש כואב, בקושי ירדתי במדרגות. אפילו לקניות פשוטות חששתי ללכת. הסיבות העיקריות על פניו הן מפגש עם אנשים והקושי לסחוב. הכתיבה פה, בעיקר בבקרים, איכשהו מסייעת לשחרור. אף אם לכמה דקות. המון המון דחוס בפנים. שנים ארוכות. מחר, מחר אולי אנסה לצאת לאזור מרכזי. לחוויה של מה שקורה בלב. מתוך החוויה למדים ממש, יותר מאשר מקריאה או צפייה ללא מעורבות. נמצאת הרבה יותר מידי בחור שלי. יותר מידי פידבקים מעצמי ללא תיקון מהחוץ. באופן סמלי גם מנסה להציל יצורה פצועה, שנקרתה בדרכי ממש בתקופה זו. המון מילים. טוב, יאללה, ננסה להתחיל יום על הרגליים. כל אלו מתגמדים, מתגמדים ביחס למתרחש. נשימה. סוריקטה, בנאדם אבוד בעולם גם כך.

אכתוב את זה קצר - נורא ואיום מה שקורה כאן. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. כל אחד עולם שלם ומזעזע בדרכו. יותר מידי חדשות :-( סוריקטה

קראתי אותך בעיקר המצב הבריאותי והנפשי הירוד אני יודעת שכבר כתבתי לך וסרבת בעבר ומנסה שוב את עדין בגיל שיכולה !!!!!! תוציאי נכות יש לך מספיק בעיות שמגיע לך תביאי מכתבים ( אני יודעת שקשה ) מרופא הנפש שלך מפסיכאטר תביאי מכתבים על כל המצב הגופני אני חא חושבת רק על עכשיו ברגע שיש לך קצבת נכות גם בזקנה הקצבה שלך גבוהה יותר . זה הזמן לשנס את האין כוחות לעשייה עבורך לעתיד . אוהבת מחבקת וחושבת עלייך המון

הי אביב, נראה לי שהנכות שלי מתבטאת גם בעכבה לבקש בפרט את זה, את הנכות. נו, את יודעת. גם הכאבים בגוף שלי - הלכתי מספר מצומצם ומרווח של פעמים לרופא ועוד ניסיונות קלושים. הרגשתי שוויתרו עליי (/ויתרתי עליי) ולא המשכתי לנסות. אדם אחר מזמן היה דופק על השולחן. ניסיון מסכן לעבור דרך בריאות הנפש היה לפני איזה עשור וכבר אז אמרה הרופאה המכשייפה שיתהו בביטוח לאומי למה נזכרתי עכשיו. מרגישה שלא יכולה לבד. ועכשיו עוד גרוע מזה - לא יכולה לבד דברים שכבר הגעתי אליהם עד לא מזמן. ברמה של קושי עצום מידי לצאת מהבית. קושי לנוע פיזית. ההתכנסות גם בנפש וגם לתמצית כאב בגוף. מתביישת, אוף, רע מאד, תודה, באמת, הכי אני כועסת עליי שלא יצאתי לתרום למשפחות של חטופים, או לילדים/אנשים שהלך להם הבית והמשפחה. לא בגלל שאיני רוצה, אלא כי מרגישה שאין לי עכשיו משאבים. עד לא מזמן בשארית כוחותיי הייתי שותפה פעילה ונקטתי עמדה ברורה בהיסטוריה, ברמת המוגבלות ומשקל הנוצה שלי. סוריקטה

לשמור על עצמך זה לעשות המון את יודעת פעם הייתי מתנדבת כל הזמן היום אני לא, וזה בסדר לשמור על עצמיינו על השפיות שלנו זה כל כך הרבה תהיי בחמלה אל עצמך את לא פחות חשובה מאחרים . אוהבת חיבוק