מה כל כך לא בסדר

מה כל כך מעוות אצלי? קוראת את תשובותיך החכמות והמושקעות בקבוצה, אודי, קוראת הודעות אחרות, והקול הפנימי שנשמע בי מאין. וגם במקביל ננזף על שהוא כזה. אומנותם של הטרוריסטים לטפח ולשמר אימה - תקריות עם מאפיינים דומים התרחשו מזמן בבית, כך השתחזר מול דמויות אחרות. במבי - לעניין מה שכתבת באחת השורות - אחד האנשים שפגעו בי, בהמשך למה שהתחיל בבית (ולתקופה של כשבע שנים) היה מאיים שיכרות את האצבע לכל בחור שיסתכל עליי. שיקליט אותי מתפרעת וישמיע באופן חשוף, גם סיפר לי כל מני סיפורים על גוויות מוחבאות, איים שיתרסק עם הרכב למוות כששנינו בתוכו, היה עושה גוסטינג במונחים של אז ועוד דברים שאני פוחדת לרשום מרוב בושה. איני יודעת, אבל הזיכרון חרוט. ומדוע, מדוע אני מזמנת את המחשבות האלה עכשיו ופחות חוברת לאחרות. הרי זה כבר מזמן נגמר. וכבר קרו דברים יחסית טובים יותר. הנה מגיעה נזיפה. לא מצליחה להרגיש את השינויים החברתיים. בעולם שלי, בסביבה שלי, רק אתמול ראיתי את הפילוג והשנאה בין הצדדים, במו עיניי ואוזניי חווייתי. האנשים שאיכשהו יש לי קשר איתם הוא ברובו וירטואלי ומעט מאד מפגשים במציאות. ואני מנסה ליזום, אבל גם כשמשהו מתממש התדירות נמוכה מאד ובה בעת גם יותר מידי. אחיי, כל אחד ומשפחתו ודאגותיו המובנות, אפילו ליום השנה לאבא לא נפגשנו. לא מרגישה שיש על מי לסמוך או להישען בעולם שלי. הצלתי גורה פצועה, וגם על זה אני ננזפת. מה פתאום עוד חיה. לפחות אתה, אודי,*-------------------- (השארתי את השורות שהגורה שקפצה עליי 'הקלידה' ברגע זה), לפחות אתה איתי בעניין בעלי החיים. חסרות לי תרופות, וממש כואב לי ולא מרימה את עצמי לארגן לי אותן. אוף. היה סביר יותר ואולי אפילו לא מאד מזמן, יודעת לומר בדקלום, אבל רגשית איני מצליחה להתחבר לשם. איזו מעצבנת ובלתי נסבלת אני. די. סוריקטה, שיודעת שהכעס מכלה.