לא יודעת איך אני....עצובה ומוזר הכל מוזר ...

אמא שלי בבית חולים...שוב. אז נסיעות לשם וחזרה, אזעקה בחזור אבל בסדר...אני בסדר. רוצה מאוד לפגוש את המטפלת ולא מעיזה לשאול בכלל..כי מה אני? מי אני? לעומת העוטף וכל מי שעבר תופת כזו...ולא ראיתי. שומרת מאוד על הנפש שלי ועדיין...קשה לי. איך אבקש בכלל פגישה שהיא בוודאי עסוקה מעל הראש עם בעיות ממש ממש קשות של אנשים...איך אודי? האם בכלל יש לי זכות ולגיטימציה לבקש לראותה? הבעיות שלי כל כך מתגמדות...ובכל זאת אני דואגת. לבנים של חברות שלא בנייד כי הם לא יכולים ולך תדע איפה הם..(בעזה בפנים מן הסתם) לבעלים של חברות... זוכר שכתבתי שחינכתי לתרום אחרת? יש לי יסורי מצפון על כך למרות שהם תורמים תרומה משמעותית מאוד בימים אלו.... אבל לא פייר ששלי לא בלחימה וחבריהם מהכיתה עמוק עמוק בלחימה....אוף... וכן אוהבת את הארץ מאוד מאוד..וקשה לי מאוד המשפט שטוב למות בעד ארצנו.. וסטונים לא ראיתי. אבל שמעתי וזה מספיק.. מספיק כדי להקשות על הנפש....שבועיים בערך הייתי בניתוק.. בעזרה לאחרים. בעשיה לאנשים שזקוקים אבל ניתוק ומיסוך..אחר כך עליות ומורדות....ועכשיו עצבות עם רצון ומוטיבציה ומורל ופטריוטיות והתרגשות..עצבות...מתערבבים... וכל כך כל כך רוצה אותה...את הפסיכולוגית האהובה שלי לצידי...ולא! עכשיו היא במשימה חשובה יותר..לאנשים פגועים יותר...אוףףףףףףףףףףף רוצה אותה....ולא מעיזה לשלוח הודעה של צורך. מה דעתך?