איבוד עצמי מוחלט וחרדות

שלום! אני מודעת שאני במצב אבוד. הבאתי את המצב לנקודה קיצונית שבה אני חשה חרדה ולא מצליחה למצוא דרך לצאת מהמצב הרגשי הזה. אני אבודה ומקווה מאוד שתשובתך תעזור לי למצוא דרך לצאת מזה. אני בת 37. גדלתי במשפחה אוהבת נפלאה, לא היו בעיות מיוחדות או משברים בילדותי. כשהייתי בת 19 הכרתי את בעלי. זו הייתה אהבה הדדית, זה התפתח מהר לזוגיות וכשהייתי בת 20 התחתנו. בעלי מבוגר ממני ב-8 שנים, בתחילת הקשר שלנו הייתה דינמיקה שהוא יודע ומבין יותר, בעל יותר ניסיון, "המבוגר". הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, נמנעתי מקונפליקטים, שמרתי הרבה על עצמי. אבל למרות זה הייתי מאושרת. אהבתי אותו, הוא אהב אותי, ונראה לי שככה זה יהיה תמיד. הסתכלתי על בעלי כגיבור על גם אחרי 10 שנות נישואים. כשהייתי בת 22 הבת שלנו נולדה, נעשיתי יותר בטוחה בעצמי, ההבדל בניסיון ובגיל כבר לא הורגש כל כך, ובסך הכל הייתי מאושרת בנישואינו. היה קונפליקט אחד משמעותי בנישואים שלנו - בעלי רצה עוד ילדים, אבל אני לא רציתי יותר. במהלך ההריון, לידה, הטיפול והחינוך לא קיבלתי ממנו את התמיכה שהייתי צריכה, בכל מה שקשור לבת שלנו הייתה לי תמיד תחושה שאני לבד. זה היה תמיד אני והבת שלנו ובעלי עסוק בעניינים שלו. לכן, לא הייתי מוכנה להביא ילדים נוספים. וכך, לאחר 10 שנות נישואים, בעלי התחיל להתרחק ממני פיזית. הוא התחיל להימנע מכל אינטימיות פיזית איתי. בתקופה זו עברה עליו תקופה קשה שהיתה קשורה לבריאותו ולכן לא לקחתי קשה את החוסר יחסים אינטימיים בינינו, תמכתי בו באופן מלא ועברנו יחד את כל הקשיים בבריאותו. זה לא היה כל כך חשוב לי כי עדיין היינו קרובים רגשית. תמיד היו לנו טמפרמנטים מיניים שונים, תמיד הייתי צריכה יותר אינטימיות, אבל הדחקתי את זה ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה, כי מבחינה רגשית ואמוציאונלית היה לנו טוב, וזה היה העיקר עבורי. כשהבעיות הבריאותיות שלו נפתרו, האמנתי שהיחסים המיניים יחזרו. אבל זה רק החמיר, הוא נמנע מאינטימיות פיזית והחל להתרחק רגשית. במשך שנתיים ניסיתי להחזיר הכל, העליתי את הנושא הזה, הוא לא היה מוכן לדבר איתי על זה, הוא היה מסביר את זה בגלל המצב הבריאות שלו (אבל ידעתי הכל על מצב בריאותו כי אני הייתי אחראית על התהליך שלו בטיפול, ולא זו הייתה הסיבה לחוסר יחסים אינטימיים ורגשים). לקחתי יוזמה והצעתי כל מה שיכולתי. אבל הוא התרחק יותר ויותר, הקשר המיני נפסק כשהייתי בת 32, כשהחלטתי לעצמי שאני לא יכולה יותר לקחת יוזמה ולהידחות שוב ושוב. הוא נמנע מלדבר על הנושא הזה, התנהגנו כאילו הכל בסדר, אבל זה היה כמו פיל באמצע החדר. נכנסתי לדיכאון, הרגשתי לא מושכת ומכוערת. הבנתי שהגבר האהוב שלי דוחה אותי שוב ושוב. עדיין רציתי את האינטימיות שלנו, זה שיגע אותי, הוא היה הגבר היחיד בחיי שרציתי. הוא היה הגבר הראשון והיחיד שלי, והוא דחה אותי. לאחר דיכאון ממושך, לאט לאט התחלתי להתעשת. אבל הפסקתי להרגיש משהו כלפי בעלי. סוף סוף קיימנו שיחה גלויה בה הוא הסביר שהוא התנתק כי אני לא רוצה עוד ילדים וזה כאב לו. עדיין אהבתי אותו, אבל בתור קרובת משפחה. כבר לא חיפשתי את המגע שלו, אפילו הרגשתי לא נעים אם הוא נגע בי. היה לי עלבון גדול כלפיו, שכרגע, אחרי 5 שנים, כבר חלף, ונשאר רק יחס רגוע ומנותק. חשבתי על גירושין, אבל הבת שלנו הייתה אז בת 10, ובסופו של דבר החלטתי שאני חייבת להציל את המשפחה והבית שלנו לשמה. ברגע שאיבדתי עניין בבעלי, כל הסכסוכים הסתיימו, והייתה לנו אווירה קלה וידידותית. חמה מאוד ומלאה בצחוק. הבת שלנו הייתה מאושרת בבית, והייתי משוכנעת בתוקף שזו ההחלטה הנכונה. קיימתי שיחה קשה אבל פתוחה שאני לא רוצה יותר יחסיים אינטימיים איתו (כי אחרי כמה שנים הוא ניסה להחזיר את זה ליחסים שלנו אבל בשבילי זה כבר היה אבוד). אבל זה הוביל לכך שפגשתי גבר. זה היה היכרות תמימה באינטרנט דרך אפליקציה ללימוד שפות. הוא היה זר. התקשורת שלנו התפתחה במהירות, מהר מאוד צללנו לרגשות. הכל בינינו היה פתאומי ודרמטי. באותה תקופה הייתי מאוד חמדנית לתשומת הלב הזו, עם אגו פצוע, נזקק. מערכת היחסים שלנו עברה מהר מאוד למישור רומנטי. מעולם לא התראינו והקשר הזה נשאר וירטואלי. אחרי חודשיים הוא נעלם פתאום, מה שעשה אותי עצובה ושוב נפגעתי. בהחלט לא הייתי בסדר מבחינה רגשית כשפגשתי את הגבר הזה, וכשהוא נעלם פתאום, המצב החמיר עוד יותר. כמה חודשים לאחר מכן, נפגשתי והתיידדתי עם גבר אחר שאיתו פיתחתי ידידות קרובה מאוד. גם תקשורת זו הייתה וירטואלית, כי הוא חי בישראל ואני גרתי ברוסיה. התקשורת הזו הפכה למקום מאוד בטוח איפה שהרגשתי סוף סוף בנוח לרפא את מצבי. הצלחתי להתעשת, בנינו יחסי אמון והתחלתי להבין את עצמי טוב יותר. וזה הוביל לכך שאחרי זמן התעוררו בינינו רגשות רומנטיים. הייתי שמחה. ופתאום, כמה חודשים לאחר מכן, הופיע אותו אדם שנעלם לפתע. ומהרגע הזה אני בהחלט יכולה להגיד שהמוח שלי השתגע ושם נדפקתי. חילקתי ל-3 חלקים. נהיו 3 חלקים בי שאיכשהו התקיימו ביחד. עם כל אחד מהגברים הייתי כנה ברגשותיי ובמילים שלי, אהבתי את שלושתם, אבל בדרכים שונות. הסיפור המטורף והפרוע לגמרי הזה נמשך 5 שנים. ניסיתי לשבור את המעגל הזה, אבל לא הצלחתי. התייסרתי, שני גברים ידעו על המצב הזה וגם התייסרו. זה בהחלט גרם לי נזק לנפש והכל גרם לעובדה שלפני 3 חודשים עברתי עם הבת שלי לישראל, פה גר אחד מהחברים שלי. אני מרגישה בלחץ נוראי, חעשיתי את מה שהרגשתי אינטואיטיבית שנכון - הוצאתי את עצמי מהקשרים. נפרדתי מהגבר ה"נעלם" שלי, העברתי את מערכת היחסים שלי עם החבר הישראלי שלי לרמה ידידותית ללא רומנטיקה ואינטימיות. התרחקתי עוד יותר מבעלי, שנשאר בבית מרצונו החופשי, אבל אני מוכנה בכל עת שירצה לעזור לו לעבור לכאן. סיכום מצבי: הפרידה מהחבר ה"נעלם" שלי מביאה לי כאב יומיומי. נפרדתי ממנו כי הוא מעולם לא הפך ל"אמיתי" בחיי, למרות שחלמתי על זה. ראיתי איתו עתיד, רציתי שנהיה "אמיתיים". מעולם לא נפגשנו, הוא תמיד היה מרוחק ולא הרשה לי במיוחד להיכנס לחייו ולא הייתה לו השפעה ממשית על שלי. יחד עם זאת, הוא תמיד תכנן יחד תוכניות לעתיד, שהוא רוצה להתחתן איתי, שהוא אוהב אותי וכו' וכו'. האמנתי בזה, אבל אחרי שעברתי מדינה לפני 3 חודשים, ההבדל בין פנטזיה למציאות התבהר. במציאות, הוא לא סיפק לי שום תמיכה, לא רגשית, לא פיזית ולא חומרית. וכתוצאה מכך התחלתי להרגיש נורא לחוצה בגללו. אבל אחרי הפרידה פשוט נכנסתי לפאניקה. הצבעים דהו, אני מרגישה כמו אדם עם התמכרות ללא המינון הרצוי. ואני מרגישה אשמה על הפרידה שלנו, הוא מאוד פחד מהפרידה שלנו ועכשיו אני מרגישה שבגדתי בו, כי הבטחתי שזה לעולם לא יקרה. שוב מרגישה אשמה. הגבר הישראלי, לעומת זאת, סופר תומך. מעולם לא קיבלתי תמיכה כזו מאף אחד. מבחינה רגשית, אמוציאונלית, פרקטית וכלכלית, הוא תמיד כאן בשבילי. הוא מוכן לקבל כל צורה של מערכת היחסים שלנו, רק כדי להיות איתי. הוא נשוי ולכן אין לנו דרך לקיים עתיד מלא. אבל איתו אני יכולה להיות אני ואני מרגישה איתו בבית. בעלי הפך להיות רקוב משפחה שאני אוהבת, אני מאחלת לו רק אושר, יש לי גישה מוסרית לכך שיום אחד נתגרש, כשהבת שלנו תגדל. אבל אני מפחדת מהצעד הזה. כל זה הביא אותי לתחושת אשמה מתמדת כלפי כולם. היו לי התקפי חרדה חזקים שהתחילו לדעוך לאחר הפרידה מהגבר "הנעלם" שלי. אבל עכשיו אני בדיכאון חדש ואני מבין שהכנסתי את עצמי למצב הזה. והפחד מהבדידות, הפחד מהעתיד, הפחד האם אוכל לעשות כאן חיים לעצמי ולבת שלי מכביד על כולם. איך להתגבר על האובססיה שלי לגבר שממנו נפרדתי, אני עדיין אוהבת אותו בלהט. איך אני יכולה לבנות מערכת יחסים עם חבר שלי, שגם אותו אני אוהבת ושנותן לי רק תמיכה ואהבה ולא דורש שום דבר בתמורה, כל עוד טוב לי. ומה נכון לעשות עם בעלי, שגם אותו אני אוהבת בתור קרובת משפחה. במערכות יחסים אני פועלת כל הזמן מתוך עמדה של ילדה קטנה ומפוחדת. אני רוצה לצאת מהמצב הזה כדי להרגיש שאני יכולה להספיק לעצמי ויכולה לבחור מה עושה אותי מאושרת. אני אבודה ומפחדת מהמצב אליו נקלעתי ואיך אפשרתי לדבר כזה לקרות. והכי חשוב, מה עלי לעשות הלאה?