בוקר ושבוע

הי לכולם, כותבת כאן, למרות שנגיד בשנים האחרונות אני רושמת/אומרת גם מילים בפנים גלויות לאנשים שאני מכירה (ולא בטוחה שזה נכון או טוב) - בכל אופן - שואלת גם כאן וגם בעולם המצומצם שאני מכירה - איך אתם מרגישים עם התהליך במדינה שאנחנו בתוכו? עם מה שמתרחש בימים ובשעות האחרונות ממש. שואלת כי מנסה לאתר בי מה קורה. מנסה ןלא בטוחה שמצליחה. מתסכל גם בהקשר עניין הכאבים בגוף. אני יודעת שכואב מאד ולא יכולה לאתר מיקום או להסביר למי שמנסה לטפל היכן כואב, ובנוסף, אחרי שנוגעים בי (נפשית או גופנית, ויש קול שמשווע לזה) הכאב מתעצם והמחיר כבד עד כדי בלתי נסבל. הימים האחרונים, הרבה ימים כאלה, עוברים עליי לכאורה הפוך ממי שהתנהגתי עד לא מזמן. במעט תנועה פיזית יחסית. לא לקחתי את עצמי לעצרות, למשל, ונכנעתי, גם לא הלכתי לארגן לעצמי דברים סטנדרטיים, ובלב אמרתי לי ש'הם' ניצחו. הראש של המטפל שלי מאד מאד מאד במקומות אחרים. לא ברור אם הוא רוצה להיות פה או לא. אני נפגעת מזה, לא מעזה לומר לו כבר, אבל זה משפיע. ובכלל, כנראה שאנשים מאד מוטרדים וחושבים על עולמם. יודעת, אבל הבדידות אצלי הופכת להיות עוד יותר קיצונית באופן מבהיל. מכל זה כן ניתן לומר שהימים עבורי ימי אימה, איני מצליחה לגשת לרגשות הרכים והמוהלים שאנשים מדברים עליהם בעקבות השבת החטופים הראשונים. המוח שלי נותר איכשהו במצב של חצי שינה, אולי כהגנה, אבל זה יגיע ויתהפך עליי, ואני לבד. ומה הייתי רוצה שיאמרו עליי אחריי? שידעו שהייתי מאד בודדה, שהייתי אישה שפחות ידעה להסתדר בעולם, שלא הצלחתי להתאושש מהפגיעות בעבר. ושלמרבית הצער מרגישה שאפחד לא סופר אותי. אבל אני פה, וגם לא הולכת לשומקום. נראה לי ש(גם) הסקרנות משאירה אותי כאן. סוריקטה

דיברתי עם עצמי בראש על פוליטיקה ועל אישים, בעקבות כך ערכתי חיפוש על אחת מהדמויות שניצלו אותי בעיוות שלהם, מסתבר שהוא פרש מן העולם. נותרו בעולם עוד שניים שהם קרובי משפחה שפגעו בי ברמה רצינית. אני לא מאחלת להם טוב וגם לא לאויבנו. מה פתאום המחשבות האלה ומדוע זימנתי אותן... סוריקטה

סוריקטה, אולי הכל קשור והכל נורמלי בתקופה הכל כך לא נורמלית הזו לפוגעים שלך לא נאחל טוב בשום פנים ואופן גם הם אויבים. לא משחררים את כפיר הקטן תארי לך. הכל מתערבב הכל איתך שירה