מה שקורה לאנשים

הי, נעצבתי עכשיו שוב. רואה אנשים מבוגרים, שסך הכל עד השנה הארורה הזו, ובעיקר המלחמה, היו שמורים, ומרגישה שההישגים, שעמלו עליהם רבות והתמידו, לא הצליחו להשתמר. בגוף ובנפש. רואה מוחות נמחקים. זה מטריד ממש. כך גם אצלי. עבודה קשה ושימור של שנים, ואז התקופה הנוכחית. מחסלת רבים וטובים. כוונתי לאלו שלכאורה נפגעו 'רק' באופן עקיף. גם אנשי טיפול הנפש, בהיותם קודם כל בני אדם, נפגעו מאד. וקשה לי לשאת את הבריונות בשטח. יש לי כמה אחיינים בינהם קרביים מאד שמגוייסים בתקופה זו. הם שייכים לקבוצות הגיל של משתתפי מסיבת נובה, גם של החברה בסדיר ובמילואים - בינהם פצועים, נופלים, שבויים ושורדים. רחמיי שבגיל כה צעיר נפלה עליהם תקופה איומה בהיסטוריה שלנו. אסיים במשפט שואתי - לא נשכח. לא נסלח. סוריקטה

לגמרי...מה שכתבת! אימי אחת מהם.. מהאנשים הקמלים :( קשה המצב. גם לי יש קרובים לוחמים, ילדים של חברים וחברים של הילדים שלי...והרוגים שמכירים .. נראה שאין משהוא שלא מכיר משהוא...ולא רוצה שנגיע למצב של להתקע שם בעזה עם הרוגים כל יום :( למה??? האם באמת לא מתים לשווא? הבן הצעיר כבר מועמד לקרבי, אני לא רוצהההההה אבל לתמוך בו צריך נכון? תחושת הקרבה כזו יש לצעירים, הקרבה למדינה. והמדינה? מה עושה בשביל התושבים? מפקירה... כלום! ואם כולם לא ירצו קרבי מי ילחם? נכון? יש לנו מדינה אחת שחשוב להלחם עליה נכון , איפה נהיה אם לא כאן? אוףףףףףףףף. קשה לי קשה...