הכל שבור.................
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי וכולן אני ממעטת לכתוב כי נדמה שהאנרגיות שלי רעות במיוחד וכמעט שאין לי מה לומר מלבד מילים של שבר. והכל שבור. ואני לא מצליחה להתנחם או לראות נקןדות של אור ותקווה. הבן שלי התגייס ואני רוצה ללכת ולהחזיר אותו הביתה, מרגישה כמו אמא שעוקדת את בנה או שולחת אותו להשתתף ברולטת המוות המטורפת. ובשביל מה אני לא מבינה ממילא הכל שבור. כמובן שאמי מעודדת אותו ואומרת את הדברים הנכונים אבל הגןף שלי בזעקות שבר ובכאבים עזים והלילות שלי כל כך מופרעים והנה מהמשפחה הגדולה נשארנו בבית רק שלושה, אבא אמא וילד אחד והקן המתרוקן לא מיטיב איתי, להיפך. אני רוצה את ההמולה, השולחן המלא, ההתעסקות מבןקר ועד ליל, הביחד, המריבות והצחוקים, המים החמים שנגמרו, הכביסה שנערמת הסירים המתרוקנים. הכל ביחד גיל הבלות הרחם מתרוקנת הבית מתרוקן ורוחות מלחמה קשות ובלתי ניתנות להכלה ועיכול. קשה לי לתפקד, אני אורזת את הגוף בכל בוקר ליום עבודה אבל שעות רבות ממנו אני בוהה. לא מרוכזת. תפקוד נמוך. וכמו תמיד הכל נראה לכאורה בסדר. ואם קראתם עד כה את המילים המתלוננות, עמכם הסליחה. אבל רציתי לומר שככה אני מרגישה. לשתף. שלכם שירה
שולחת לך אהבה לקראת ליל. באמת. את חסרה. ונפלאה. איתך, סוריקטה
הי שירה, נוראה היא הרגשת העקדה, ותחושת ההימור ברולטת המוות המטורפת. וזה אכן קשה להכלה ולעיכול. לא קל לראות עכשיו נקודות אור ותקווה, ואולי להיאחז בשגרה זה לא עניין של מה בכך. טוב ששיתפת, אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
