ביקורת וים של דמעות....

קבלתי ביקורת מעצבנת. אני יודעת שצריך יודעת מה עושים אבל לא היה מה שצריך באותו הרגע וביקורת..וכשחזרתי הבייתה בכיתי, פתאום הכל נראה שוב בצבעי שחור..שוב קצוות. האם מכל מה שקורה? פתאום מרגישה חוזרת אחורה ממש. קראתי שכתבת שחרדות חוזרות אולי עכשיו. אבל יש הרגשה של חוסר תקווה וקושי במבט לטוב לעתיד. להכלללל למדינה אבל גם במישור האישי הכללללללל...למה אודי? אחרי כל מה שהשגתי בטיפול הרגשת נפילה שכלום לא עוזר וכלום לא חשוב וכלום לא יעזור כי הכל שחור

הי מיכל, בעיניי (מצחיק שכתבתי בעיניי בהקשר) דמעות זה טוב, במובן שחרור הלחצים. וכתבתי לא מזמן, מניחה שאת זוכרת, על התחושה שעמל של שנים ותחזוקה והישגים של שנים לכאורה נמוגים, בהקשרים של עולם אישי ובהקשר של המתחולל כאן. הרבה דחפי מוות באוויר. מצער ממש. גם מקומם במקביל. בזמנים כאלו לא פשוט להפריד בין העולם האישי והפנימי לסביבה בחוץ. נדרשים לכך משאבים וכלים רבים. הייתי רוצה להאמין שהטוב והאור ינצחו. אבל כן, קשה לראות אופק עכשיו. אולי ננסה לחשוב מה כן הצלחנו לתחזק בזמן האחרון. לצד הנזיפות שיש לנו נטייה להיאחז בהן, אולי כי הן הישן והמוכר. לדוגמא, הצלחתי לתחזק את היגיינת השיניים והחניכיים בשנה האחרונה והשיננית התפעלה :-P. האסוציאציות לוקחות אותי לקלידי הפסנתר. השחורים וגם הלבנים. מוסיקה. איזה יום היום? אה, רביעי. סוריקטה