הי, יום חמישי

... כי צריכה לזכור את הימים. משהו שאף הוא הפך להיות אינו מובן מאליו. כמו גם להתלבש, ללכת, להתרחץ. הכל עוד אפשרי, אבל מורגשת ההתקדמות לתוך הזקנה. אתמול עשיתי מעשה. קראתי לכך משימה כדי לא לצאת באפס השבוע. משהו שלא ניגשתי אליו שנים ארוכות. לדעתי, לפחות מאז היום בו תפסתי מרחק כדי לנסות לבחור בשפיות על פני השיגעון. מרחק ששילמתי עליו מחיר של ויתור כמעט מוחלט של אמא עליי. מתבלבלת המון וקוראת לו היום בו אמא מתה, למרות שחוויתי אותה ככזו מאז ומעולם (והיא חיה לגמרי עד ללכתה סביב גיל זקנה ממוצע). אז עשיתי משהו שעבור אנשים שביננו הוא סוג של סטנדרטי, ומה הבעיה. ביצוע תוך שעה של אחד, ואפילו ספונטני-מיידי, ייקח לי עשר, עשרים שנה ואולי אף פעם. כמעט יכולתי לבכות מעצם המימוש. כמעט התייפחתי במהלכו, ככה בסתר החנוק. הרגשתי את זעקת השבר הענקית שעדיין קבורה. היא ענקית. גם מכירה שקיים הפחד שאם ישתחרר ה'עולם' לא יעמוד בכך. שאלו אותי אם נהניתי. כאילו זה מה שמצפים. אבל לא אוכל לומר. גם לא סבלתי או התעניתי או התייסרתי, מאידך. זו מה שעשתה החוויה בזמן אמת. מניחה שבעתיד עוד אשלם על המימוש שאמור להיות הישג ודבר טוב. כבר הלילה היו אותות. נמאס. אבל שורה תחתונה הוא שהיו הבלחות של אור בתוך הבלבול. לפני הטיפול לא הרגשתי על פני השטח כאלו בכלל. שנים. אז בואו נאמר שיחסית זה שיפור. עדיין מפחיד לי. עדיין קיפאון. קשה להיות מי שאני. וכמובן, עוקבת אחרי החדשות. סופשבוע (חפרתי והסתרתי, לכאורה הייתי יכולה לכתוב בקצר משפט אחד וברור בן שתי מילים). סוריקטה החשופה

טוב, אודי, אהיה אמיצה. אכתוב בשתי מילים - אמל"ק - הלכתי לסרט. כּוּלה. ובאריכות תקופה ארוכה מאד לא הרגשתי בכלל, אף לא לרגע, רצון לעשות משהו. גם לאכול או לבחור אוכל, למשל. מאד נדיר שרצון עולה לפני השטח. על פי רוב הוא נכחד שם למטה עוד בטרם ידעתי על קיומו. המטפל אומר שיש לי דחפים חזקים, הם כן קיימים בבסיס. אבל הם רמוסים וגזורים מאד. מסיבה כלשהי (כתבתי מסיבה כמו חגיגה ולדעתי זה לגמרי קשור, ואת הכלשהי אוכל לזהות למרות שאין רגש נגיש ישיר, אלא מתוך ניתוח בלבד), נקלעתי לפרסום של סרט, שכנראה לא ממש מוכר לרוב האנשים ואיכשהו התבייתתי עליו (גם הרגשת בית ושייכות היא אישיו בתסריט). משך כמה ימים רק נכנסתי ללינק ברשת, אחרי כמה ימים נשאוני רגליי, כלומר האוטובוס, כי קשה לי ללכת בגלל הכאבים, ומימשתי. מוזר לשכמותי ששנים לא מסוגלת לקרוא, לנגן, לראות סדרות כמו רבים לשבת בסלון על הספה, לשבת ליד השולחן לאכול. אלו עדיין קשים לי במיוחד. שינה במיטה הצלחתי להשיג, וגם פה, לפעמים יותר מידי עבורי, ואני בועטת וקמה. הסרט מלא בהסתרות, שתיקות ויש בו המון קצוות פרומים ויכולתי לעמוד (לשבת) בקצב שלו עם הפרעות הקשב שלי. ישבתי על הכסא, שהיה לי נוח יותר מכל כסא בבית, משך כל אורך הסרט. נדיר נדיר נדיר. בשביל אחרים אולי מובן מאליו. לא בשבילי. הלוואי והיו מבינים שכך בכל תחומי החיים אצלי וכמה כואב להיות אני. תודה, אודי. המון תכנים. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אמיצה שהלכת ואמיצה ששיתפת מי יתן ותחווי עוד רגעים כאלה. מעניין מה היה הסרט אם תרצי תשתפי. אולי 'אחותי' מזדהה עם רבות מהמילים בהודעות שלך שנותנות הרבה פעמים מילים לתחושות שלי שאיני מצליחה לתמלל, אז תודה שאת. שלך שירה

הי שירה, הניחוש שלך קרוב. סרט זר. דרמה. התמודדות נפש. מבוסס על סיפור אמיתי. מוצג בבתי קולנוע שלרוב בוחרים להציג סרטים עמוקים. הסיום שלו קורע לבבות, וחשבתי לי באותו רגע, שזה כלום לעומת הצעקה שלי בפנים. ילד אורז. חשבתי גם על 'איש הגשם' המחזה, בעברית, בתיאטרון. בתנאי, אולי, שתהיינה שעות הצגה שמתאימות לעולמי המוקדם. תודה, סוריקטה