פלאשבק ארוך ומתמשך...אולי טריגר

הי אודי, מה שלומך? אני מוצאת שמאז אותו היום שהכל התחיל אני בפלאשבק ארוך ומתמשך, יש משהו בסיטואציה, בשפה שבה מדבר בה כרגע הרוע שפגע גם בי באותה השפה, בחיילות ובהיותי אז חיילת... הכל חי והתחושה שממש קורעים ממני פיסות בשר ונפש. קצת קשה להסתיר ואנשים שואלים מה איתי או מציינים בחצי חיוך שנראה שמשאית דרסה אותי וכו'. אני מנסה לומר לעצמי את כאן ועכשיו, אבל לא יכולה להתנחם בדבר ויותר מתמיד מונעת מעצמי דברים שקשורים לחיים או מתעקשת להקשיב לפיסות מידע למרות שאומרים שזה לא טוב. אבל אני בתחושה שאסור לחזור לשיגרה ואסור בשום פנים ואופן להתנהג כאילו לא קרה ואסור אסור בתכלית האיסןר לשכוח. אני לא מפנה מבט, אני צורכת חדשות, אני אפילו מדברת לתמונות החטופות והחטופים. והנה היום בשיחה מישהי שיודעת מעט ממה שעברתי אמרה על החטופות 'מסכנות הן לעולם לא יוכלו לחזור לחיות' ואני מתוך טיפשות או רצון לעודד אמרתי 'אבל הנה תראי אותי יצרתי חיים ואני חיה'. והיא מיד ביטלה ואמרה 'מה את משווה זה בכלל לא אותו הדבר.' ואני שתקתי. מוטב לשתוק ודאי שאיני משווה למעשה שקרה לי וארך אולי שעתיים והיו מעורבים בו שלושה דוברי ערבית מפלצות ממש לעומת כמעט 100 ימים ארוכים של סבל מתמשך. אירוע ארוך ושטני. לא מצליחה להתנחם בדבר. מרגישה שהכל ריק ומיותר. תודה אודי על המקום שמאפשר להשמיע מעט ולשתף ועל כך שאתה דואג ומתמיד ומקיים את המרחב הכל כך לא מובן מאליו והמיוחד הזה. שירה

הי שירה, קראתיך וזעקתי. המתנתי שאודי ישיב ראשית. איני זוכרת שדיברת כאן אודות אותו מקרה ועבורי זה חדש. ומזעזע. יותר. בלתי נתפס. לא ניתן לעיכול. הולם. קורע לפיסות אם אחזור על מילותייך בחלקן. ואכן בעל קווי דימיון רבים לאירועי היום השחור. כאילו כל הספינות בצי טבעו. ואני כן אתן תוקף, ותוקף משמעותי. נסי לקחת איתך את הקול הזה. ויש לך ולאב הילדים המשך, שלהבנתי גדלו הכי טוב שאפשר. ומאד מאד מאד נוטה להאמין שאת חשובה לילדיך והם קשורים אליך מאד. תמיד. תמיד. סוריקטה

תודה ממש על המילים האלה על התוקף