מודאגת

הי כולם, כל אחד מאיתנו מודאג. דאגותיי קשורות לרגרסיה הגדולה החלה (גם בי) בתקופה זו. מתביישת שכך התדרדרתי, מתביישת שמה שהצלחתי איכשהו לתחזק בשנים האחרונות התקלקל (ואולי בר תיקון מסוים עדיין, בהתחשב בגיל, אך החשש שהבעתי למעלה חזק). החרדה העיקרית שלי היא מהמחבל שבפנים. פחות ממשהו חיצוני בין אם הוא חביב ברובו ובין אם הרוע שלו מובהק, אלא קרוב או חבר. החרדה היא מבגידה. מנישול מבית. ולהרגשתי יש מזה פה במרחב שלנו. המדינה. פוחדת מתקשורת עם אנשים. פעם לא תקשרתי. היום אני עדיין כן, עם המוכרים, למרות החרדות הנוראיות, ורק כאלה שאני יודעת שהם נחמדים אליי ולא פוגעים בי, ועם זאת אפופת חרדות. כעת נשמע בי קולה של מכרת ילדות שזעפה וניתקה קשר וחסמה כי השמעתי את קולי המתנגד לרוח המובילה במדינה. חשבתי לי שחוסמים מי שמטריד. והרי לא הייתי בכלל מנסה להציק למי שמבקש להתרחק. אין לי שגרה וזה רע. הפעילות הגופנית שכל כך חשובה לי התמעטה בגלל הכאבים וזה נורא. ממשיכים להציע לי ולהשתמש בי לעבודה ואני ממשיכה לדחות. נורא. ממשיכים לפנות אליי גם בקטע טוב של איך להתארגן כלכלית ורפואית ואני מסננת. נורא. מודאגת והמטפל יודע. מודאגת שלא מספיק שומרת על עצמי. כן ולא. אצא לשמש. אנסה למצוא משימה של אסקפיזם. בחוץ. ואולי זה גל וזה יעבור. צונמי עכור שכמותו. סוריקטה

הי אודי, מנגנון יצירת ויטמין די כתוצאה לחשיפה בשמש כבר עובד פחות טוב בגיל מתקדם. מוצאים שגם בישראל שטופת השמש עדיין לרבים יש חסר, או כמות בלתי מספקת של הוויטמין. כך שאני, למשל, צורכת אותו בתוספים. אבל כן סרוטונין, וכן חמימות מקלת כאבים, וכן חוץ. ולמרות שבדיוק מצאו לי נגעים חשודים בעור שאמורים לעבור הסרה וביופסיה והזהירו אותי מהשמש. אבל אני עדיין חושבת ששמש היא טובה במידה. ויוצאת החוצה, על אף שברמת חרדות גבוהה יש גם חוויית בלבול באוריינטציה. קראתי, בשלב זה, במעבר זריז, את המאמר היפה שלך בתודה, וחשבתי על החלומות אצלי. קראתיו שוב מהסוף להתחלה. מעניין שאני עושה את זה. חלומות בעלי מאפיינים דומים לאלו שפוגשים היום (כפי שתיארת) סביב 7 באוקטובר, היו לי בעבר, עוד לפני הטיפול, רמות מטורפות של אגרסיביות הרסנית מולי ותחושת תבוסה וחוסר אונים. מגיל מוקדם מאד. אזכיר שאני דור שני לשואה ושאני נוטה לומר בחזרתיות שהשואה לא הסתיימה. מגיל מוקדם מאד 'עושים' לי בחלומות דברים דומים למה שהתרחש כאן בשבת השחורה. לא אפרט, חסה על הקוראים. בחלומות. שלי. ואז הגיעה מציאות שהתלכדה איתם. הזכרת את הסייסמוגרף הפנימי. הלפעמים, אולי, פחות מכויל אצלי. בחלומות שאני זוכרת לאחרונה עדיין מככבת 'אמא' בכלל, והיא צעירה וחזקה בחלום, והאין מקום, והם תקועים בעבר הרחוק. התחלתי את היום כבר עם כאבים חזקים. הם מתגברים עוד יותר במהלך היום. הזכרת במאמר את התרבויות בהן ניכר האיפוק והקשר לדיכאון קיומי. מניחה שניצן למצוא אצלי קווי דימיון, ואולי גם קשר לכאבים הנוכחיים). על כל פנים, התחושה שלי היא תבוסה. אבל שוב, נקווה שזה גל. כלומר, מבחינה זו שהחלק שכעת על פני השטח יתפוס פחות מקום ויפנה מקום לחלק אחר. קראתי את הטוקבקים לכתבה. נראה שהם לא קשורים בכלל. נעולים באותו תקליט שבור ששומעים כל השנה. כאילו אנשים סגורים בעולמם הפנימי המפומפם ולא נקלט מאום שונה או חדש מבחוץ. ייתכן שגם אצלי, לעתים. תודה אודי יקר על המילים וההקשבה. ואני איכשהו שמחה שלא היית זמין פה, כי היית שימושי ומשמעותי במקום אחר. בזה אני מקנאה. סוריקטה (לא מתפקסת הבוקר, משמע נשארתי קצת באזור שבין השינה לערות, וכך מרגישה שנראית ההודעה שלי, ואולי גם לכן, מבושה, היא המשכית ומאחור)