בית של הסתרה... יחד עם האבחנה

קשה. טיפול קוגנטיבי התנהגותי ברור. בנוסף הדינמי שהיה נפתח שוב..לבד עם הסתרות קשות. לא בעלי. לא הילדים. לא האחים שלי. אני בודדה. אי אפשר לספר. בית של אמא עם חרדות ודיכאונות ואני הבת שצריכה ל"ספוג" ממש "דרמה של הילד המחונן" של אליס מילר .מכירים? אז ככה. איכססססס. האם אוכל באמת לחזור לעבודה? קבעתי למרפאת כאב. אודי, איש לא יודע. רק המטפלת. השאלה: איך גננת מתפקדת כשהלב שלה הכיל והכיל והכיל. ועכשיו ?? מתגעגעת כל כך לגן...זה כמה גנים שאני מחליפה בהם ביום החופשי..לא מנהלת כבר. הפחתתי . המטפלת אומרת שכן אחזור. הגן זה חלק מהחיים שלי. פוחדת איך אחזור...אומרים "תנוחי" כי יש פריצת דיסק. אבל באמת אודי? רוצה לחזור אבל לא במחיר כזה...לדעתה אוכל כן לחזור תוך שבועיים שלושה אולי..שמעתי בעצתה. מחכה לראות ..החרדה גדולה. יש חרדה ודיכאון יחד. מצבי רוח. וכאבים שנעלמו ובאים לעיתים... אזזה המצב. לא כזה נחמד. הא? מקווה באמת ששומרים פה על פרטיות

לא את הכאב. את זה רואים והמטפלת שומרת. מסתירה את הסיפור הגדול חוץ מזה...

הי מיכל, 'אסור לדבר על זה'. כמו בשואה. גם הסיפור שלי הוחנק כחמישים שנה וגם מהמעט ממנו שטפטף מבקשים ממני לחסוך מהצעירים. מקום מאד בודד בחוויה. ואני חושבת על המשפחות שעברו את שבעה באוקטובר. על החלקים בהם ששותקים. על החלקים בהם שמשתפים ועל התיעוד. איתך, סוריקטה